שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: זיו קורן
    צילום: זיו קורן

    טיפוס חלקלק

    תזכורת: מזה שלושה חודשים צועד ניר קיפניס במסע לשיקום הגוף ובמקביל בחינת הנפש. חדר כושר ודיאטן מקצועי מלווים אותו בדרכו הארוכה. ניסוי ג': גיחה אל התחום הקוסמטי עם הסרת שיער בלייזר. סיכום ניסוי: כאבי תופת. תוצאה בלתי צפויה א': הנבדק חושב שעכשיו הוא מבין איך זה להיות אשה. תוצאה בלתי צפויה ב': בעיה מציקה באיבר עליו נוהג הנבדק לשבת. עכשיו הוא חושב שהוא מבין גם איך זה לסבול מבעיה גינקולוגית

    היחס של רוב הגברים לשיער הגוף שלהם משתנה בדרך כלל בהתאם לגילם. אני, למשל, נולדתי בחודש נובמבר, מה שהפך אותי אוטומטית לצעיר ביותר בכיתה. מעבר לזה - עקב טעות נוראית של מערכת החינוך - הוקפצתי כיתה עוד ביסודי. כך אירע שלמדתי בכיתה אחת עם ילדים שגדולים ממני בשנה וחצי בממוצע.

     

    עד כתה ו' העסק עוד היה סביר, ולמרות גילי הצעיר הייתי אחד הגדולים בכיתה. אבל בכתה ז', שבה רוב הילדים חגגו בר מצוה ואני הייתי בן 11, צצה לה בעיה מסוג שונה לגמרי: פתאום ילדים שהיו נמוכים ממני בראש התחילו לגדל שערות באזורים שטרם נודעו קודם לכן.

     

    במקלחות הבריכה של הטכניון, שהיתה הלהיט השכונתי החם ביותר כשהייתי בכיתה ז'-ח', הרגשתי שהטבע מתחיל לעמת אותי עם פער הגילים האמיתי ביני ובין הילדים האחרים. לפחות למשך קיץ אחד, כל מה שרציתי היה שיגדלו לי עוד כמה שערות ערווה קטנות ואם אפשר אז גם כמה בבית השחי, אבל כל מה שצמח אצלי היה דווקא פלומה מעצבנת על השפה העליונה. גם בכיתות המאוחרות יותר, שבהן התחלתי להדביק את הפער, עדיין שמחתי על כל שערה שהופיע לה על גב היד, החזה והרגליים.

     

    וכך, במשך שש שנים חיינו (אני ושיער הגוף שלי) בשקט יחסי. אלא שעם השחרור מהצבא התחילו לקרות שני דברים במקביל: מצד אחד, הבלורית הנחמדה שהיתה לי מעל למצח התחילה להידלדל; ומצד שני, על כל שערה שנשרה לי משם הופיעה אחת קטנה על הכתף, על הגב או מתחת לעורף. כך אירע שבעשור השלישי לחיי הצלחתי לגדל קרחת מבהיקה שדווקא חיבבתי מהרגע הראשון, אבל גם לא מעט שערות על הגוף שחיבבתי הרבה פחות.

     

    אולי זה המקום לציין שלמרות התיאור הנוגה של מצבי, לא הפכתי לשעיר לעזאזל של ממש: עדיין הייתי רחוק מרחק רב מכל אותן בדיחות על אלה שלובשים את החולצה על הסוודר, מה גם שכשאתה מחזיק מלפנים בטן שנראית כאילו אתה בחודש שמיני - הדבר האחרון שמטריד אותך הוא השערות על הגב.

     

    אלא מה? אחרי שצחי כנען הדיאטן גרם לי להשיל כ-20 קילוגרמים ממשקלי ואחרי שמועדון הכושר אנרג'י סייע לי לעצב טוב יותר את 120 הנותרים (ע"ע שני הפרקים הקודמים בסדרת הדרמה "שקם את עצמך"), התחילה שערת הרגשות. מצד אחד, אני עדיין לא בדיוק דוגמן החופים השזוף שהפגם האסתטי היחיד בו הוא כמה שערות מיותרות. מצד שני, הן בכל זאת מיותרות. ויש גם צד שלישי, אותה רתיעה מאצ'ואיסטית ישנה וטובה: הסרת שיער? מואה? זה הרי טוב לנשים, או מקסימום להומואים ובודי בילדרס. אבל אני, שהתפלחתי לכדורגל, דיכאתי אינתיפאדות, שכבתי במארבים והייתי פועל בניין? שאני אלך להסיר את השיער?

     

    אז זהו, שכן. ולא רק מתוך דאגה לפרויקט עיתונאי מסוים, שאני כבר מתחרט שנכנסתי אליו מלכתחילה. כי בינינו, כולנו - בניואנסים כאלה ואחרים - שואפים הרי לאותו אידיאל יופי, והאידיאל הזה קובע ששערות על הכתפיים והגב אצל גברים זה אולי יותר טוב מאשר אצל נשים, רחמנא ליצלן, אבל עדיין זה פויה. ואני, עם הפויה החיצונית בחיים שלי גמרתי.

     

    הבּנות ואני

     

    "עד כמה אתה שעיר?", שאלה אותי מי שתיאמה את הפגישה ביני לבין רונית רפאל, האישה והתעשיה. ובכן, התרגלתי כבר לכל מיני סוגים של שאלות, אבל לך תסביר למישהי שלא פגשת בחיים עד כמה בדיוק אתה שעיר. "תראי", חילצתי מעצמי תשובה, "יש לי לא מעט שערות מיותרות על הגב, אבל בואי נאמר שהשיר ההוא, 'סימן שאתה שעיר' של שלישיית גשר הירקון, לא ממש נכתב עלי".

     


    ובכן, הטיפול בלייזר היה הלידה הרביעית שלי, רק שלי אף אחד לא חשב אפילו לתת אפידורל

     

    בצד השני של הקו - דממה. גם מפני ששלישיית גשר הירקון נמצאת מחוץ לטווח הדימויים של אנשים מתחת לגיל 30 פלוס, עם דגש חזק בפלוס, וגם בכדי להבהיר לי סופית שתם שלב הבדיחות. מעכשיו והלאה אקדחי הלייזר מעשנים, ריחות של שיער חרוך נישאים בחלל האוויר, ואני צריך להחליט אם אני בחוץ או בפנים.

     

    ובכן בפנים, מתברר, אבל לא לבד: בצהרי היום, כשאני יורד לקומה מינוס 2 של בית הרופאים בפינת ריינס ופרישמן, אני מגלה על הספות בפרוזדור של רונית רפאל את המועמדות הסופיות בתחרות "מי יכולה להרשות לעצמה להגיע באמצע היום לקליניקה בשביל להיות יפה", כי מיתון שמיתון - על כל אחד מכעשרה חדרי הטיפול במקום, יש שתיים-שלוש נשים שרוצות להיות יפות יותר/ צעירות יותר/ חלקות יותר, או לפחות לשמור על הקיים.

     

    את המשפט האחרון צריך, כמו בצבא, לפרק ולהרכיב מחדש כמה פעמים בשביל להבין. מצד אחד, נכון הוא שמי שנכנסה יפה לקליניקה תעזוב אותה כשהיא יפה, ומי שנכנסה לא יפה - הרי שלא רק קוסמטיקאית, אלא גם כירורג עם מסור חשמלי לא יצליח להעניק לה את מה שחסך ממנה מעצב העל שעושה גבות במרומיו.

     

    אלא מה? שרובנו, נשים כגברים, לא משתייכים בצורה מובהקת לאף אחת משתי הקטגוריות, אלא נמצאים אי שם באמצע. ואם אנחנו פרועים, שמנים ומוזנחים, אנחנו עלולים להידרדר למחלקת ה"בלתי ראויים לגילויי חרמנות בריאה מצד המין השני", שזה שם קצת ארוך למחלקה - אבל מצד שני, גם המחלקה עצמה לא קטנה.

     

    החדשות הטובות: דיאטה, אימוני כושר, בגדים נכונים ומעט הקפדה על ענייני תספורת וקוסמטיקה יכולים לשדרג אותנו למחלקת השווים. והרי ידוע כי בעולמנו, הביטוי "שווה" אינו אף פעם רק ביטוי המעיד על דרגת הסקס-אפיל, אלא גם על סוג הרכב, גובה המשכורת, ובכלל על איכות החיים. כך שגם אם אנחנו בסך הכל מה שאנחנו, מספר סופי בין 1 ל-10 עם סטייה קטנה שנמצאת בעיני המתבונן, הרי שכמו ביתרה בחשבון הבנק, הסימן הקטן שלפני המספר עושה את ההבדל. ועוד איזה הבדל.

     

    זו הסיבה שנשים מגיעות לרונית רפאל. אבל לא רק נשים, או ככה לפחות אומרים לי. בשנים האחרונות, אחרי שהגבר הישראלי למד לשים דאודורנט בקיץ והבין שלבוא לארוחת ערב בסנדלים ומכנסיים קצרים זה קצת בהמתי, הוא התחיל אט אט לשים לב לבבואתו במראה, ומה שהוא גילה שם יצר אצלו בהתחלה מודעות, אחר כך הסיר את מחסום הבושה ולבסוף שבר אפילו את הפחד מפני הלא נודע.

     

    הגבר הישראלי, או לפחות העשירון העליון שלו (מבחינת המוּדעות), התחיל לבקר בכל מיני מחוזות נשיים קלאסים. מה שלא סיפרו לגבר ההוא, זה שנשים יהיו מוכנות לעשות כל דבר שבעולם כדי להיראות קצת יותר טוב. למה? ככה. כנראה שזה אצלן בהורמונים, או שאלה דווקא אנחנו שאשמים, כמו תמיד, שבמשך אלפי שנות ציוויליזציה חינכנו אותן שהדבר הכי חשוב לאשה הוא להיראות טוב (מה שנכון).

     

    תהיה הסיבה אשר תהיה, נשים מוכנות לנעול נעלי עקב שהורסות את חוט השדרה, כדי לשוות לרגל מראה אלגנטי יותר; הן מוכנות לצום שנה, כדי להידחס לתוך פיסת בד שעולה כמו דירה בעיירת פיתוח; שלא לדבר על הרחקת שיער באמצעים נוראיים ממקומות שרק המחשבה על מריטתו מהם מעוררת חלחלה (אם כי לא חלחלה כמו המחשבה לראות אותם במראה הנטורליסטי).

     

    בינינו? טוב שכך. כי ככה הן באמת נראות טוב יותר, ואנחנו - שאת הראש שלהן לא נצליח לעולם להבין - לפחות לא נבין כוסיות, שזה טוב יותר מלא להבין מכוערות. כי אחרי הכל, ההופעה שלנו בעולם הזה היא חד-פעמית (עד שלא יוכח אחרת), וחבל לבזבז זמן על לנסות לשנות אותו כשאפשר פשוט ליהנות ממנו.

     

    רונית רפאל, המוסד (על האישה נדבר תיכף), הוא בדיוק המקום להתחיל וליהנות: קודם כל, בתור לחדרי הטיפולים יושבות המון נשים יפות בגילים שונים במצב שהוא אידיאלי לנסות סמול-טוק. שנית, אתה לא צריך לעשות הרבה כדי ליהנות מהסקס-אפיל של "יוצא הדופן". כולנו אוהבים יוצאי דופן: שחורים אוהבים בלונדיניות, ילדות אשכנזיות קרועות על צ'חצ'חים שמצדם מתים לזיין רוסיות, וכיו"ב. יש לי חבר ממוצא תימני בגובה 1.65 מ', שמשך שלושה חודשים במזרח היה חלומן הרטוב של כל השבדיות וההולנדיות, שהיו בטוחות שהוא פרינס.

     

    אבל בואו נעזוב את המזרח ונחזור לרונית רפאל. עצם העובדה שאתה גבר שמגיע לטיפול יופי באמצע היום הופכת אותך מיד לעוף הכי מוזר בלול, במובן החיובי של המלה. דבר נוסף שבגללו שווה לסור לריינס-פרישמן הוא הלימונדה: גלונים של לימונדה דיאטטית ומפוצצת בעלי נענע מחכים לממתינים בפנים, ועוד בטרם הספקת לסיים את הכוס תיגש אליך אחת מפועלות היופי עם כוס חדשה ביד. כך שבבוקר אחד בחודש יוני, מצאתי את עצמי נח לשעה קלה מהמונדיאל עם כוס לימונדה קרה ביד, מוקף בנשים בתור לפגישה עם רונית רפאל.

     

    רפאל או רפא"ל?

     

    את רונית רפאל ראיתי עד עכשיו רק בטלוויזיה, בכל מיני דודו טופזים ומלכות יופי למיניהם. אבל אף פעם לא פגשתי בה פנים אל פנים, ולכן אולי לא שמתי לב מעולם עד כמה היא דומה לש', שותפתי לשעבר בעסקי הפרסום וחברה קרובה שעזבה לפני כמה שנים את הארץ.

     


    לא תגידי מילה טובה על הסנטר?

     

    הדמיון בין השתיים טוטאלי: לא רק במראה החיצוני כי אם גם בתנועות הידיים, בטון הדיבור ובשפת הגוף. ברגעים הראשונים אני יושב ובוהה בה, עד שאני קולט שאני עושה את זה ועובר לשיחה על תזונה, ספורט והרגשה. הנה סוד הקסם של רונית רפאל: היא נראית ונשמעת כמו מי שאכפת לה מהאדם שיושב מולה.

     

    קצת מוזר לי שזה מה שהיא מצליחה לשדר. אחרי הכל, כללי המשחק בינינו ברורים: אני עיתונאי בפרויקט שיקום, היא בעלת עסק שמעוניינת בחשיפה חיובית למטרות רווח. ועדיין - בתוך התחום הצר שבו מתקיימת השיחה בינינו - היא מצליחה להיות מאוד אכפתית. ואולי זה סוד ההצלחה שלה: הרי רק לפני 12-10 שנים היא היתה קוסמטיקאית מתחילה עם אמביציות גדולות.

     

    אני מספר לרונית שרזיתי כבר למעלה מ-15 קילו, מה שגורם לה לחדווה גדולה. "אתה מרגיש שהחיוכים באים לך עכשיו מבפנים?", היא חוקרת אותי, ואני קודם כל מחייך (מבפנים, אלא מה) ואחר כך אומר: "אני לא יודע אם מבפנים, מה שבטוח הוא שאני מחייך יותר". וזה נכון.

     

    זה המקום לעצור רגע ולהגיד שבערך פעם בשבוע אני מקבל טלפון מחבר בנושאי טריוויה בספורט בכלל ובכדורגל בפרט. כל מיני חברים שמתערבים ביניהם על כמה נגמר המשחק ההוא, או באיזה מונדיאל זה היה וכד', מתקשרים לשאול אותי כדי להכריע בסוגיה הכבדה. ובכן, קחו את כל מה שאמרתי עכשיו על כדורגל, הסבו אותו להסרת שיער בלייזר, ומצאתם את המומחית מספר אחת בהיסטוריה של התחום: רק תנו לרונית רפאל לדבר על הסרת שיער בלייזר ותראו איך היא מקבלת מבט מואר בעיניים: מהיום שהכניסו את המכשיר הראשון לאסותא, דרך פיתוחים סודיים של יוצאי רפא"ל ועד לאמצעים המתקדמים ביותר בשוק כיום.

     

    מנסיוני בעולם המחשבים, אני לומד די מהר את כל הסיפור של הסרת שיער בלייזר על כתף אחת: ברגע שהצבת את המכשיר הכי חדיש ומשוכלל בחדר הטיפולים שלך, סימן שהמכשיר הבא כבר מוצע למכירה, מה שמוריד את ערך המכשיר הנוכחי כדי מחציתו וחוזר חלילה.

     

    עוד אני לומד שכמו בחיים, עד לא מזמן נהגו המכשירים האלה להפלות בין בני אדם על בסיס צבע עורם: הלבנים, ובעיקר הלבנות, נהנו מהסרת שיער מקסימלית, כהי העור פחות. אבל בשנים האחרונות, תודה לאל, נהנה גם תחום ההסרה בלייזר מכניסה לעידן הפי.סי, ובני כל המינים והגזעים יכולים ליהנות בעזרתו מעור חלק לנצח.

     

    האמנם לנצח? מתברר שלא: תוך שהיא מקוננת על הגנים העיראקיים שלה, מפשילה רונית רפאל את שרוול חולצתה ומראה לי את גב היד: "אני לא יכולה לסבול אפילו שערה קטנה, לכן אחת לחצי שנה אני מניחה את היד מתחת למכשיר". בעוד אני נפעם מהגילוי, אני למד מפיה כי הסרת השיער בלייזר מצליחה להרחיק כ-80 אחוז מכמות השיער באזור המטופל, וכי כמו כל דבר בחיים, קצת תחזוקה מדי פעם לא תזיק.

     

    "יש לך קצת זמן פנוי עכשיו?", שואלת אותי רפאל, ומתברר שהשיחה התמימה היתה רק פתיון: בלוח הזמנים העמוס שלה היא מצאה לי תור מיידי לטיפול ראשוני. בחיים לא הרגשתי לכוד כל כך, ואולי כדי להקל במקצת על מצוקתי מיישרת אלי רפאל מבט ואומרת לי משפט שמעולם לא דמיינתי שאשמע, לא כל שכן מאישה: "יש לך סנטר מקסים".

     


    לקמי יש אקדח, היא לא סתם שמחה לראות אותי

     

    כן כן, חברים יקרים. הסנטר. הוא ולא אחר: לא הידיים, לא העיניים, לא הגב ואף לא הלבלב. הסנטר. מרוב שמחה בא לי לנתר. כבר חשבתי לוותר והנה אני פנתר, וכה אוכל להמשיך ולשורר, הכל - חברים - בזכות הסנטר.

     

    כמה מכם קיבלו מחמאה על הסנטר שלהם? כמה מכם קיבלו את המחמאה הזו מרונית רפאל, האישה שהכתירה מלכות יופי ואת "הגברים של דודו"? האשה שראתה כבר אלפי סנטרים בחייה?

     

    בשתי תובנות זכיתי בעקבות אותה מחמאה נדירה: הראשונה היא שקודם כל, יש לי סנטר. כלומר סוף סוף, אחרי חודשיים של דיאטה, רואים לי את הסנטר. היעד הראשון נכבש: הצלחתי להחליף מערכת שלמה של סנטרים באחד קטן, יפה ומצודד.

     

    התובנה השנייה היא שלפעמים די במחמאה קטנה אבל לא שגרתית כדי לקנות את לב האישה. סליחה, אמרתי אישה? התכוונתי לעצמי. מה פתאום אישה? בסך הכל גבר שצועד לו עכשיו במסדרון, כוס לימונדה דיאטטית בידו לעבר טיפול פנים "אנטי-אייג'ינג" ("כדי שתתפנק מעט", גילתה לי בגיל ר"ר). אכן, גבר שבגברים.

     

    בחדר הלידה

     

    שלוש לידות חוויתי בחיי: מהראשונה, שלי, כמעט איני זוכר דבר. מהשתיים הבאות, של הגר ורן, אני זוכר כמעט הכל. במיוחד אני זוכר איך ז' שתחיה התייסרה לה בציריה עד שהגיע אותו אפידורל מיוחל.

     

    ובכן, הטיפול בלייזר היה הלידה הרביעית שלי, רק שלי אף אחד לא חשב אפילו לתת אפידורל, וממילא שום סוג של סם כנראה לא היה עוזר: אני ניר קיפניס, חייל קרבי לשעבר בצבא הכיבוש הציוני על אדמת לבנון ובשטחים. אין אצבע ביד שלא שברתי. עברתי ניתוח בבטן, שבר פתוח בקרסול, פרצו לי שלושה דיסקים בגב וירדתי פעמיים ליגה, ובחיים, אבל בחיים, לא הייתי מבוהל כל כך כמו ברגע שבו הפכתי מטרה לקרני הלייזר.

     

    אבל בואו לא נקדים את המאוחר. כמה דקות קודם אני שרוע לי על גבי כשאחת מהקוסמטיקאיות של ר"ר מחדירה אל עור הפנים שלי כל מיני ויטמינים באמצעות אלקטרודות קטנות, אחר כך מכסה את פני במסכה אטומה בריח של מסטיק בזוקה, ולבסוף מורחת אותי בכל מיני קרמים: נגד התייבשות, נגד אור השמש ונגד עין הרע. האמת, היה כיף. אני לא בטוח שיצאתי מהטיפול צעיר מכפי שנכנסתי אליו, אבל מה שכן, לפחות יצאתי מעוסה ומדיף ניחוחות נעימים. כמה נחמד עולם הזוהר.

     

    ואז, לאחר אבחון רפואי קצר, נכנסתי לתא הנידונים ללייזר. זה המקום להסביר שלא היה לי מושג לקראת מה אני הולך. תמיד סברתי, אולי בשל חשיפה מרובה לפרסומות לכל מיני מכוני יופי, שהסרת שיער בלייזר היא טיפול שאינו כרוך בכאב. אז סברתי, מה יש? פעם סברתי גם שיבוא יום ויהיה שלום בינינו ובין שכנינו, והיום אני מוכן לשלוח את כולם להסרת שיער בלייזר. כלומר, אחרי שהבנתי בדיוק במה הדבר כרוך.

     

    קמי, כך קראו לאחראית על הלייזר, גילחה ממני את השיער בגב ובכתפיים. בתחילת הרשימה הזאת סברתי שמצבי אינו כה חמור, אבל ערימות השיער שצנחו להן מטה (ובהנחה שהיא לא הגניבה לערימה שערות שלא בי מקורן) גרמו לי למבוכה קלה: כל הרעמה הזאת היתה קודם עלי? איך העזתי להסתובב ככה בחוף הים? איך העזתי לקיים יחסי מין באור? איך זה שלא הבחנתי אפילו שקמי גמרה עם מכשיר הגילוח והחליפה אותו באקדח הלייזר?

     

    הדבר היחיד שעליו יכולתי לחשוב עם הזרם החשמלי הראשון הוא שכנראה אירעה איזו תקלה, והמכשיר החליט לחשמל אותי כעונש על גנדרנותי המתהווה. הדבר השני שעליו חשבתי הוא שאולי קמי התבלבלה ונטלה לידה שוקר חשמלי במקום את אקדח הלייזר שהיה אמור להחליק אותי ברכות. הדבר השלישי שחשבתי בלבי היה להצטער על כך שלקמי לא היה אקדח אמיתי ביד: ככה זה לפחות היה כואב רק בפעם הראשונה.

     

    אבל ככל שהלכו וחלפו להן הדקות הבנתי שאין מפלט מקרני הלייזר והתמכרתי לדקירות החדות האלה, שמזכירות קעקוע על כל שטח הגב, הכתפיים והזרוע העליונה. שתי מחשבות סייעו לי להישאר במקום ובחיים: הראשונה היתה ש"לקמי יש אקדח, היא לא סתם שמחה לראות אותי", והשנייה היתה על הרגע שאפתח את עונת הרחצה רזה, שרירי וחלק.

     

    ואגב עונת הרחצה, לדאבוני התברר לי שחשיפה לשמש הקיץ, המסוכנת לכל בני תמותה באשר הם, אסורה במיוחד בזמן הטיפול בלייזר, כך שעונת הרחצה שלי תתחיל אי שם בסוף אוקטובר - שזה כבר קצת קריר. מצד שני, הגברת קיפניס למשל, אשה יקרה, רעיה ואם בישראל, מעדיפה שאקבל דלקת ריאות מאשר לשחרר את הקיפניס החדש והצנום ככה סתם בחופי הרחצה ההומים של אוגוסט.

     

    לא תאמינו אבל אחרי שעה, כשכבר עמדתי לצרוח "אפידורל!", התברר שזהו, תם הטקס להפעם, שלום, עוד כוס לימונדה וכל טוב. ביציאה חייכו אלי כל הבנות בצוות של רונית רפאל. אלה היו מסוג החיוכים שמחייכות נשים חרדיות לכלה צעירה אחרי ליל כלולותיה, לאמור: "נו, איך היה?". שאבתי כל טיפת טסטוסטרון מגופי הכואב ועניתי בחיוך: "שטויות. לא נורא בכלל".

     

    רצה הגורל וש', זו שרונית רפאל הזכירה לי כל כך, התקשרה למשרד למחרת. כששמעה שעברתי הסרת שיער בלייזר, צווחה בגיל: "וואו! גם אני עברתי את זה עכשיו! (אם כי למזלה היא הסתפקה ברגליים) אני חייבת לדעת איך היה לך!".

     

    יש אנשים שקשה לשקר להם: "זה כאב נורא", הודיתי וציפיתי לצחוק מלגלג ממי שמגיל 12 בערך מתעסקת עם שעוות וכאלה. "קיפניס", סחה לי ש' ברוך, "זה כאב לי כמו לידה. ואני לא מדברת על הלידה השנייה שלי, שהיתה קלה יחסית".

     

    תודה לאל, נשמתי לרווחה. זה לא החנוניות הגברית שהופכת כל שפעת למחלה סופנית - זה באמת כואב. "יו, קיפניס", המשיכה ש' להתפעל, "אתה החברה, סליחה החבר הראשון שלי שעושה דבר כזה. אנחנו חייבים לדבר". מה שמוביל אותי לעניין הבא.

     

    לדעת אישה

     

    אני לא יודע אם הטיפול בלייזר, הדיאטה אצל צחי כנען והפעילות באנרג'י הפכו אותי לשווה יותר מבחינה גופנית, אבל הם בטוח הפכו אותי לחבר הטוב ביותר של הנשים בחיי, וקנו לי כרטיס כניסה לעולמה המרתק של שיחת הנשים.

     

    קצת לא נעים לי לקלקל את המיתוס שהמציאו כל מיני סדרות כמו "סקס והעיר הגדולה", אבל זיונים תופסים רק חלק קטן מעולמן הרוחני של הנשים, או לפחות של הנשים שאני מכיר. מה שכן, תרגילים לחיזוק שרירי הבטן, פשטידות דיאטטיות והבנת הנקרא בתחום הסרת השיער וטיפולי אנטי-אייג'ינג, הפכו אותי לכוכב זמני בעיר.

     

    "עד לא מזמן אפילו לא חשבתי לנסות לייזר", סחה לי אחת ונענתה מיד: "טוב, זה בגלל שיש לך גון עור כהה". ככה עניתי, כמו גדול, וגיליתי ששעה אצל רונית רפאל ציידה אותי ביותר אינפורמציה חשובה לחיים מאשר כל השעות בבית הספר ובמכללה. גיליתי גם שנשים נוטות לאמץ בחום אל שיחתן גברים שמחוברים לצד הנשי שלהם מאשר להפך.

     

    בעוד שבמונדיאל אני לא מסוגל לסבול את כל אותן נשים שנעשות פתאום "מבינות בכדורגל" (כלומר, למעט אלה שמסתפקות ב"איזה חתיך בקהאם" ו"מה הייתי עושה לאיטלקים האלה", מה שגורם לי לגשת לארון ולהוציא את החולצות של מנצ'סטר יונייטד ומילאן בהתאמה), הרי שהנשים קיבלו אותי בזרועות פתוחות לעולמן הרוחני. רק זרועות, בינתיים.

     

    ואגב כך, גברת קיפניס שבה לה בינתיים ממקומות נידחים כמו וינה, ניו יורק וברלין רק כדי לגלות שבעלה הגבר מככב (בגליון הקודם) על כפולת עמודים כשבידו גזר. "אני לא מוכנה שתכתוב עלי יותר בעיתון הזה שלכם", רגזה.

     

    "אבל למה מותק, אני מפרגן לך".

     

    "אני לא צריכה את הפרגונים שלך. פשוט אל תכתוב עלי".

     

    "אני לא כותב עלייך, אני כותב עלי וגם עלייך, כשזה מתנגש".

     

    "תיכף תראה מה זה מתנגש", פרגנה לי ז' שתחיה בחזרה, ובכך תמה לה השיחה הארוכה ביותר שניהלנו אי פעם בנושא הקריירה העיתונאית שלי - מה שלא ממש הפריע לי, כי בתור גבר עצמאי ומשוחרר אני יודע לעמוד על שלי כשצריך.

     

    אלא שנסתרות הן דרכי הקדוש ברוך הוא: מבלי להלאות את קוראי "בלייזר" בפלסטיקה של העניין, בואו נאמר בעדינות שהשילוב בין אימונים מפרכים בחדר הכושר, מזון עשיר בברזל, דאגות פרנסה ובכלל וישיבה מרובה אל מול משחקי המונדיאל, גרמו לי לבעיות מהסוג שעלול להיגרם לנער בלונדיני מרמת אביב באגף האיקסים בכלא אילון.

     

    קשריה הטובים של הגברת קיפניס בעולם הרפואה גרמו לכך שחגיגות סיום המונדיאל של ברזיל החווירו מעט לעומת החגיגות שחגגו על אחורי טובי הפרוקטולוגים בענף, שרק לזכרם מצטעפות עיני באותו מבט שניבט מעיני מוסטפה דיראני בכל פעם שהוא נזכר במטאטא של ד' מהשב"כ.

     

    מה שהכי מדהים בכל הסיפור מהתחת הזה, הוא שהפכתי מבן שיח אופטימלי לשיחת נשים למוצר הכי לוהט בתחום: סוף סוף יש לי את הדבר הכי דומה לבעיות גינקולוגיות שגבר יכול לפתח! וכך, בעודי כותב את הטור הזה כדרך שבה נוהגים להציע נישואים - על הברכיים - אני לא יכול שלא לבקש סליחה בלבי ממספר עלמות חן שפיתיתי בעבר לעסוק במין אנאלי, ולהרהר בכך שאם מידת קרבתו של אדם למושג "גבר חדש" היא ביכולת ההתחברות לצד הנשי שלו, אזי אני המודל הבא.

     

     

     

    צילומים: זיו קורן
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ככל שהלכו וחלפו להן הדקות הבנתי שאין מפלט מקרני הלייזר
    צילום: זיו קורן
    מומלצים