שתף קטע נבחר

שאלה של השקפה

תזכורת: לפני חצי שנה החל ניר קיפניס לשקם את גופו, ובו בזמן לבחון את השפעת השיקום על נפשו. מאז נשרו ממנו יותר מ-30 קילוגרם - ומאסה דומה של חוסר בטחון עצמי. ניסוי ו': ניתוח לייזר להסרת משקפיים. תוצאת הניסוי: כשלון. הנבדק שינה את דעתו והחליט להישאר קסוקר. התפתחות בלתי צפויה א': אשתו דווקא מבסוטית מהמשך הסטטוס-קוו. התפתחות בלתי צפויה ב': אחרי שהסיק כי מעתה לא יהיו לזוגתו טענות אם יתעורר בבוקר לצד מישהי אחרת - הרי כשאתה לא רואה טוב טעויות יכולות לקרות - גם קיפניס מבסוט

את העובדה שאני זקוק למשקפיים גיליתי במקרה: יום אחד בשנת 1986 עמדנו, כל בני הגרעין, בפתח צריף המרפאה בקיבוץ נאות מרדכי, ממתינים לבדיקת ראייה לקראת לימודי נהיגה על טרקטור שמימן לנו הקיבוץ. כשהגיע תורי להניח סנטר ומצח על כן הבדיקה התברר שמשהו במכשיר לא בסדר: "תתמקד בעץ", גער בי האופטומטריסט, ואני השתדלתי להתמקד בכל מאודי - אלא שלא ראיתי שום עץ בתוך אותן עיניות. למחרת כבר הייתי בקרית שמונה, עיר האורות, והתברר שאני זקוק למשקפיים של צילינדר פלוס מספר, בערך ברמה 3.

 

נו טוב, זה כבר הסביר המון דברים שקרו בשנים הקודמות, כמו למשל איך הייתי מאבד ריכוז בלימודים אחרי כמה דקות של מאמץ, או איך התאהבתי בבנות הלא נכונות (שלא לדבר על קבוצת הכדורגל הבעייתית), אבל לפחות הייתי משוחרר מכל אותם תסביכי ילדות שמלווים עד היום כל מרכיב משקפיים מגיל הגן ועד לתיכון: בגיל 17 כבר הייתי באורך 1.90 מ' ושקלתי כמעט מאה קילו, כך שלמי שרצה לקרוא לי "משקפופר" הובטח שהסטירה השנייה שלי תהיה בבחינת התעללות בגופה.

 

מאז אנחנו ביחד, המשקפיים שלי ואני. והאמת היא שאף פעם לא עשיתי מהם עניין, כלומר לא איפה שלא היה צורך: בצבא, למשל, זכור לי שפירקתי אותם במו ידי המסוקסות לפחות שלוש פעמים כדי לצאת להפניה ולזכות בחצי יום חופש; ופעם אחת, במסיבה שעד היום זכורה לטוב ברחבי תל אביב, השתכרתי כל כך שחזרתי הביתה בלעדיהם. אבל מעבר לזה לא זכורים לי זכרונות טראומטיים הקשורים במשקפיים. להפך: מבחינתי היה מדובר בעוד אביזר אופנתי שניתן לעדכן מאת לעת בעבור חופן שקלים.

 

אלא מה? שלפעמים בכל זאת התחשק לי להיות בלי המשקפיים: למשל בצלילה (נכון שהבעיה פתירה בדמות משקפי צלילה אופטיים, אבל כשאתה פועל בניין תפרן בסידני שיכול בקושי לממן את קורס הצלילה - הדבר האחרון שנחוץ לך הוא משקפי צלילה אופטיים). למעשה, עד היום אני לא בטוח אם באמת ראיתי כריש בשונית האלמוגים הגדולה באוסטרליה, או שהיה זה צוללן אחר.

 

או בסקס, למשל. הגברת קיפניס, המוכרת לקוראים כ-ז' שתחיה, בטוחה למשל שמשקפיים הם אביזר מין מהפכני. בכל פעם שאני מנסה להרכיב אותם באמצע ערב נעים בחיק המשפחה, היא מגיבה במחאות רמות כאילו הכנסתי למיטה ויברטור עם ראש נפץ לא קונבנציונלי. הרעיון שלה הוא די ברור: נשים אוהבות את זה מעורפל משהו, באווירה חשוכה ורצוי לא ממוקדת. כשאני חושב על זה, הן די צודקות בסך הכל - אלא אם כן דחוף לך פתאום לראות איזה צלוליט או שערה, רחמנא לצלן, שניצלה מההסרה. אבל בכל זאת, מדי פעם הייתי שמח לראות סקס ברור. ולא בטלוויזיה.

 

העובי לא קובע

 

אולי בשל כל האמור לעיל אני פורץ טאבו שהצבתי לעצמי בתחילת הפרויקט ("בלי התערבות כירורגית"), ומתייצב לבדיקה במכון "עיניים" שבקומה ה-30 במגדל המשולש ע"ש עזריאלי. אני מתקבל בברכה על ידי אחת בשם דניאלה, ששולחת אותי מיד להכין לי קפה עד שתתחיל הבדיקה. ואגב קפה, אני נחרד לשמוע שדניאלה שותה את שלה עם ארבע כפיות סוכר (למרות שלא רואים עליה), שזה אומר בערך לשים כפית קפה בתוך הכלי של הסוכר ולמלא במים.

 


למרבה הצער, התברר שלפחות בכל הקשור להסרת המשקפיים שלי, העובי לא קובע (צילום: זיו קורן)

 

"עכשיו תראה סרט", מכריזה דניאלה ומיד מושיבה אותי מול מסך טושיבה 43 אינץ', כדי לצפות בתוכנית שכולה שיר הלל להסרת משקפיים בלייזר. "אל תספרו לי את הסוף", אני מתחנן בפני היושבים מימיני ומשמאלי, שככל הנראה כבר ראו את הסרט. אבל עוד לפני שאני מגיע לסוף, ברור לי כבר שמדובר בסרט הכי עצוב שנעשה אי פעם: כולם מסביבי מחזיקים ממחטות טישו קטנות ומוחים דמעות מזווית העין. או שאולי זה בגלל הטיפות האלה שמרחיבות את האישונים לפני הבדיקה.

 

עוד בטרם הורחבו אישוני אני מספיק לקלוט בפריים הראשון של הסרט את מרב מילר, מי שפעם למדה איתי במכללה למינהל, מספרת את סיפורה הנורא של מרכיבת משקפיים טיפוסית. "לא עניין אותי שאמרו לי שזה אופנתי ושזה סקסי", מקוננת מילר (שאני זוכר דווקא בתור בחורה שמחה מאוד, עוד מהעידן הפרה-לייזרי). ככה זה: אתה יכול לחיות חיים שלמים לצד מישהו ולא לדעת מה עובר עליו באמת.

 

עוד לפני שהסרט מתגבש לכדי אמירה קולנועית נחרצת, אני מוזמן לצילום. כאן נכון לי מפח הנפש הראשון: אחת המצלמות (אל תשאלו אותי מה ההבדל בין מצלמה אחת לשנייה אבל לא תאמינו כמה דברים יש לצלם בתוך העין; אם יוצא לכם פעם לעבור בסביבה, קחו כמה סרטים אקסטרה) פשוט לא מצליחה להתיישר בזווית הראויה מול העין שלי. למה? הכל בגלל הבלאדי נוז.

 

מתברר שמבנה האף שלי כזה, שהוא מרחיק את עדשת המצלמה מהעין באופן שהופך את העדות המצולמת ללא-מרשיעה-מספיק לטעמה של הטכנאית. מצד אחד מדובר בעונש קל למדי, בהתחשב בעובדה שלפני כמה דורות שילמו קיפניסים לא מעטים בחייהם על מבנה אף דומה שהסגיר את מוצאם האתני; מצד שני, בא לי למות. אף אחד מעולם לא רמז על בעיה עם האף שלי. אולי כדאי לי לשקול גם ניתוח אף?

 

אולי כדי להציל אותי מהמבוכה ואולי כי מדובר באמת צרופה, מודיעה לי מיד הצלמת ש"יש לך עובי קרנית נהדר, ממש מתאים" - מחמאה שמדיחה מיד מהמקום הראשון בתחרות המחמאות המוזרות את זו שקיבלתי מרונית "יש לך סנטר מקסים" רפאל. איך לעזאזל חייתי כל השנים בלי האינפורמציה החשובה הזאת? זכרם של ימי רווקותי הרחוקים צף ועולה בי, איך השחתתי שעות של חיזורים עקרים (וגם כמות לא מבוטלת של תאי זרע) לריק, כשכל מה שהייתי צריך לעשות היה לגשת לכוסית הכי בולטת בפאב וללחוש לאוזנה הענוגה: "הלו מותק, רוצה לבוא אלי הביתה? יש לי כמה צילומים נהדרים שמוכיחים שעובי הקרנית שלי... את יודעת, האורך סטנדרטי, אבל העובי, העובי...".

 

אלא שלמרבה הצער התברר שלפחות בכל הקשור להסרת המשקפיים שלי, העובי לא קובע.

 

קרמר נגד קרמר

 

אחרי שעיני צולמו מכל זווית אפשרית - ואחרי שאישוני הורחבו לממדים שלא הצלחתי להגיע אליהם אפילו אחרי שנה במזרח - הגעתי לאורים והתומים של המכון: פרופסור קרמר.

 

האמת היא שהיו לי המון שאלות לשאול את הפרופסור. בכל זאת עיניים, אתם יודעים, זה לא משהו שמקבל הזדמנות שנייה במקרה שהראשונה נכשלת. למשל, מה קורה אם מטוס מתרסק לתוך המגדל באמצע הניתוח שלי? כלומר, בואו נודה שאם מטוס מתרסק לתוך המגדל, הדבר האחרון שישנה הוא מה יקרה לעיניים שלי - ובכל זאת, אני כמעט משוכנע שראיתי כמה מאלה שקפצו מהתאומים מניחים באזור הקומה ה-54 את היד על כיס החולצה וממלמלים: "שיט, שכחתי את המשקפיים".

 

במלים אחרות, על המקצועיות של הצוות סמכתי בעיניים עצומות, אם כי לא בטוח שזה הביטוי הכי נכון בהקשר הזה. אבל מה יקרה אם פתאום, באמצע שהקרן מנסרת את אישוני, יתברר שבדיוק עכשיו עובדי חברת החשמל החליטו להוריד את השאלטר והג'ינג'י עם המפתח של הגנרטור-חרום נסע לראות את מכבי חיפה בקפריסין?

 

והיו לי גם כמה שאלות רציניות יותר, בעיקר כאלה שהכינה עבורי ז' שתחיה, שהפכה לאופוזיציה הכי לוחמת נגד הניתוח. אבל עוד לפני שהספקתי לשאול אותן התברר שלפרופסור קרמר יש כמה התלבטויות בקשר אלי: עם המספר שלי אין לו בעיות מיוחדות, אבל עם הצילינדר - חבל על הזמן. קודם כל לא בטוח שהניתוח יביא להצלחה של מאה אחוז, מה שאומר שגם אחריו אזדקק אולי למשקפיים לצורך צפייה בסרטי איכות, "או כשאתה יושב רחוק בהרצאות", כדברי הפרופסור (מה שלא היה מהווה בעיה מיוחדת במקרה שלי, אלא אם אתם מתעקשים לקרוא למשחק כדורגל בליגת המשנה "הרצאה").

 

פרופסור קרמר גם מתלבט בין שתי הטכניקות האפשריות: "לה-סיק" ו"לה-סק". הראשונה היא הפשוטה יותר, מתבצעת בשתי העיניים בו זמנית וההחלמה ממנה אורכת רק מספר ימים לכל היותר. השנייה, המסובכת יותר, נקראת גם "השיטה הישנה": מנתחים בה עין אחרי עין, בזמן שהשנייה צריכה להיות נתונה בעדשה וזמן ההחלמה יכול להגיע לכדי חודש ומעלה. וגם אז, כאמור, פרופסור קרמר לא מבטיח תוצאה של מאה אחוז. ההרצאות, אתם יודעים.

 

בתום הבדיקה ביקש פרופסור קרמר שהות של שלושה ימים כדי לעבור שוב על תוצאות הבדיקות שלי ולהחליט לגבי. ואילו אני חזרתי הביתה מהורהר, למרות המקצועיות הרבה של הצוות. משהו בכל זאת הפריע לי במהלך הבדיקה - וזה לא היה בגלל שהחמצתי את סוף הסרט. רק לפני השינה, כשהסרתי את בני-לווייתי הנצחיים מהאף והנחתי אותם לצדי כדי לחלום חלומות מטושטשים, תפסתי סוף סוף מה הטריד אותי כל כך: פרופסור קרמר הרכיב משקפיים!

 

שלושת הימים הבאים עברו עלי בפנטזיות פרועות, שבקצה האחד שלהם כיכבו משקפי שמש אופנתיים ומכות עם ערסים בלי להצטרך לשים את המשקפיים בצד (אין יום שאני לא הולך מכות עם ערסים), ובצד השני קיבוץ נדבות בצמתים עם משקפי שמש אופנתיים פחות וכלב נחיה קשור לרמזור - במקרה שהניתוח לא יצליח (אם כי העורך, בפרץ נדיר של נדיבות, הבטיח לי מקל נחיה על חשבון העיתון).

 

מקץ שלושה ימים התקשר אלי פרופסור קרמר כדי לומר לי בעצב שנמצאתי לא מתאים לשיטה הקלה יותר, אלא אולי לזו שדורשת זמן החלמה ממושך יותר - מה שגרם לי לוותר על הרעיון, אבל גם להעריך יותר את צוות "עיניים". אני הרי באתי במטרה לבצע את הניתוח (הם מעדיפים לקרוא לזה "טיפול"), ודווקא הם אלה שבזהירותם הרבה עוררו בי את הספק, מה שמעיד על רמה גבוהה של אמינות.

 

בהתחלה עוד שקלתי לבצע את הטיפול המסובך יותר, אבל בסוף נכנעתי: האמת היא שהמשקפיים מעולם לא נראו בעיני כפגם פיזי או אסתטי בעייתי מדי. נהפוך הוא, ברוב המקרים הם מטעים אנשים לחשוב שאני חכם או הגון. אבל בעיקר, מה שהכריע את הכף היה הלחץ של ז' נגד הניתוח, מה שאומר שסביר להניח שלא יהיו לה טענות בפעם הבאה שאתעורר בבוקר לצד מישהי שאיננה היא. אחרי הכל, כשאתה בלי משקפיים המון דברים יכולים לקרות לך בטעות.

 

דו" ח התקדמות: קיפניס אתמול והיום

 

מעולם לא התאמנתי במרץ כמו בשבועיים האחרונים ב"אנרג'י": טיפסתי במדרגות למקומות שבהם החמצן דליל, חתרתי במכשיר החתירה עד שראיתי יבשה באופק והרמתי משקולות כאילו אני אלי האנה (למרות שבזמן המאמץ חשבתי יותר על דריל). מה שכן, אצל צחי כנען קצת נתקעתי: רק קילוגרם אחד ירד ממשקלי, שעומד עכשיו על 110 ק"ג.

 

מצד אחד, כנען מעוּדד מהעובדה שאני ממשיך לרדת למרות אימוני המשקולות שמוסיפים למאסה. הוא גם ערך לי בדיקת רקמות וגילה לשמחתו ולשמחתי שהפחתתי בשמונה אחוזים את כמות השומן בגוף, בעוד שרקמות השריר תפחו בכארבעה. מצד שני, אחרי ירידות של כמה קילוגרמים בכל חודש, הקילוגרם האחד הזה נראה לי קצת בודד. ולמרות שלא חרגתי ממנהגי הדיאטה שלי, אני נחוש להחמיר בה ביתר שאת כדי לייצר נתון דרמטי יותר לקראת החודש הבא.

 

ואגב דרמות: דמי מור שהצטלמה עירומה בהריונה על השער של "ואניטי פייר" לפני כמה שנים קיבלה כנראה פחות תגובות מהכמות שקיבלתי אני לתמונות מ"בלייזר" הקודם - אלה ששיקפו את גודל השינוי שעברתי בחצי השנה האחרונה. על זה יש לי לומר רק שני דברים: הראשון הוא שעוד לא ראיתם כלום, חכו לגליון של עוד חצי שנה ותראו מהפך מהו. הדבר השני זה שנותרו עוד כמה גליונות נדירים, חתומים בידי הכותב, לחלוקה אישית. התנאי לקבלתם: גובה 1.80 מ', שיער בלונדיני גולש, יופי עוצר נשימה - והתואר "נקבה" בסעיף המין. 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בעצם, הבעיה היא שקיפניס מטושטש
צילום: זיו קורן
מומלצים