שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אני אהיה בסדר"
    במלאות 30 שנה למבצע אנטבה, יוצא לאור הספר "מכתבי יוני", אסופת מכתבים של סא"ל יוני נתניהו ז"ל, במהדורה מיוחדת. אנו מפרסמים כאן שמונה מתוכם
    הספר "מכתבי יוני", אסופת מכתבים של סא"ל יוני נתניהו ז"ל, שנכתבו לחבריו, בני משפחתו ואהובותיו בין השנים 63' ל-76', ראה אור לראשונה לפני כשלושים שנה. בנימין ועדו נתניהו, אחיו הצעירים של יוני, אספו וערכו את מכתביו ופרסמו אותם זמן קצר לאחר נפילתו במבצע אנטבה. במלאות 30 שנה למבצע, יוצא הספר לאור במהדורה מיוחדת בספריית מעריב. המכתב האחרון, הסוגר את הספר (ומופיע בסוף רשימה זו) נכתב לאהובתו ברוריה, חמישה ימים לפני שנהרג במבצע אנטבה.  

     


     

    ניו המפשיר, קיץ 1963

     

    ביבי היקר,

     

    לאחר הפתיחה הסנסציונית שלך, אני מתבייש לנסות ולפתוח מכתב בכל דרך שהיא. מן הראוי, אפוא, שאוותר על הפתיחה ואתחיל בגוף העניין.

     

    לאור השמש הזורחת מאחורי ענן כהה מאוד נשמע בצריף קריאה מזעזעת – "יוני". לא איחרתי ולא החמצתי את המועד. זינקתי מעל מקום משכבי וחיש קל אצתי לקבל את איגרתך.

     

    מכתבך המאלף גרם לי אושר לא יתואר. אחרי ככלות הכל, לאחר שתיקתך הממושכת, הייתי בטוח שהחלטת להתאבד מבלי לספר לי על כך קודם לכן, או שברחת מן הבית.

     

    אני רוצה שתדע, שבמשך שעות על שעות הייתי יושב על ראשי העצים, קוטף אגוזים, מפהק לאיטי ושוזר לי עניבת תליה, מתוך כוונה מלאה להשתמש בה אם לא אקבל ממך או מעדו מכתב.

     

    המשך המכתב יהיה בכתב מרושל, שכן ברגע זה אני יושב בטנדר, שיסיע אותי ואת דרי הביתן שלי למסעדה, תשובה ל-honor bank (הביתן המצטיין) שזכינו בה. אני לא היחיד שחושב שזהו ה-ביתן. הכל חושבים כך.

     

    לומר לך שאני נהנה כאן יהיה מיותר. שכן קראת על כך בכל מכתב שכתבתי עד כה. האמת היא שאני מתגעגע לראות את כולכם.

     

    מה הגובה שלך? איך אתה נראה? שלח לי תצלום בצבעים. ד"א, מדוע לא סיפרתי לי אילו תקליטים אה מתכונן לקנות? היתה כאן ב-Zayre מכירה כללית וקניתי את side story. נסה לקנות את פורגי ובס.

     

    אל תבזבז את החופש, ביבי. נסה לנצל אותו קצת. קרא משהו או עבוד על משהו. אל תתן לימים לחלוף סתם. אני מרבה לקרוא.

     

    סיום –

    עם דמדומי ערב התחילו השמים מתכסים בעננות קלילות. צפרירים שיחקו על הפנים הלוהטות והמזיעות מיגע היום, החזה התרחב בנושמו את האויר הלח והמחיה. היקום התעורר. רננת הצפרים נשמעה. גברים, נשים, וטף בזרועותיהם, מתהלכים ברחובות, חוגגים את ניצחונם על עבודת הפרך של היום, לבושים בבגדיהם הטובים. העולם כולו צוהל ומלא רינה. כל זה, כמובן, אינו שייך למכתב. אבל מה יש? אסור לכתוב סתם?

     

    כעת יושבים סביבי כמה חברים ושואלים למי אני כותב, ואינם מאמינים שהמכתב הזה הוא לאחי היקר. הם בטוחים שאני כותב מכתב אפלטוני לאהובה בארץ רחוקה.

     

    7.11.64

     

    אבא, אמא, ביבי ועדו היקרים,

     

    שוב אנחנו נמצאים "אי שם" בארץ ועוברים סדרה הנקראת "אימון הפרט". מטרתה של סדרה זו היא להכשיר את החייל למצב, שבו יימצא לבדו – ביום, בלילה, בשטחים עוינים ולא עוינים, בזמני מלחמה, התקפות, הסתערויות וכו'. אנו מסתערים על גבעות, מתגנבים ליעדים מסוימים, יורים למטרות נסתרות, מסתתרים בשטח, תופסים מחסות, "נלחמים" בשטחים בנויים וכו'. בקיצור, מלא עניין.

     

    עבר שבוע מאז כתבתי לאחרונה. השבוע הזה עבר באמת מהר מאוד. כבר השביעי לחודש. וכבר אני נמצא בצבא שלושה חודשים שלמים! היום שבת - ואנו נחים. אני משעין את המכתב על Travels with Charley של סטיינבק. אני מספיק לקרוא בו בדיוק פעם בשבוע – ברגעים כאלה.

     

    נחמד לשמוע מכם על הנעשה בבית. על האורחים הבאים אליכם, על הלימודים של ביבי ועדו ועוד. כל כך הרבה זמן, נראה לי, עבר מאז עזבתי את בית הספר, ולמעשה בכלל לא עבר זמן רב. ארבעה או חמישה חודשים, לא כן? וכל כך אני משתוקק לשוב וללמוד! מילא, עוד אחזור לזה.

     

    הופ! ברגע זה קראו בשמי לקבלת המשכורת. אני זז מייד. זהו. אני עומד כעת בתור. לפני כחמישה חיילים. כמובן, שאנו עומדים כשהנשק ביד. הוא צמוד אלינו או, כפי שאומרים, אנו צמודים לנשק. לכל מקום שאנו הולכים הנשק בא איתנו. התרגלנו לאכול כשהוא מונח לצדנו, לישון כשהוא "מחובק" לגופנו – מחשש שמא יעלם פתאום. בכלל, בצבא מתבצעות גניבות במידה שקשה לשער. כל הנתפס בגניבה דינו נגזר – מעצר מיידי. הצרה היא שכל מי שחסר לו ציוד כלשהו, חייב למלא "טופס אובדן ציוד" ולהישפט על כך. תארו לכם, שבעד איבוד כובע עבודה שעולה פחות מלירה אחת, צריך לשלם 10 לירות (שווי הציוד בתוספת קנס). ברור מדוע מרובות כל כך הגניבות בצבא. לי, ברוך השם, עוד לא חסר דבר ואני מקווה שגם לא יחסר. בפלוגה שלנו הגניבות מעטות יחסית. ובכן, קיבלתי את הכסף (17 לירות).

     

    23.10.65

     

    ביבי,

     

    אמא כתבה לי שכתבת חיבור מוצלח מאוד על ג'פרסון. מדוע לא תשלח לי אותו, או כדוגמתו? עודד גם את עדו לעשות כנ"ל.

    ד"א הזכרת, שספר הפיסיקה שאתה לומד בו, אינו מן המשובחים - וזה נכון. לפני נסיעתי טרחתי לחפש ספר פיסיקה טוב – ומצאתי. ספר טוב, שלומדים בו גם באוניברסיטאות, הוא College Physics by Sears & Zemansky. ספר שני מקביל הוא University Physics של אותם פיסיקאים עצמם. אבל ספר זה משמש בשלבים מאוחרים יותר, כשלומדים גם חשבון אינפיניטסימלי. שני הספרים משובחים, וניתנים ללימוד עצמי, מכיוון שהם מנוסחים בבהירות רבה. הם ניתנים להשגה כמעט בכל חנויות ספרים. אני ממליץ עליהם מאוד. נסה להשיגם וראה אם תפיק מהם רצון.

     

    אני רואה, ביבי, שהיית צריך לפרוק את עודף המרץ, שהצטבר בך בקיץ. אין בכך שום רע. רק חבל שנקעה האצבע שלך תוך כדי כך (בנימין היה מעורב בתגרה על רקע של הערה אנטישמית שכוונה אליו). לדעתי, אין שום רע בהרבצת מכות. להפך. כל עוד אתה צעיר, ואין הדבר פוגע בבריאותך, לעולם לא תינזק מכך. זוכר את מה שאמרתי לך? – מנצח מי שמכה את המכה הראשונה.

     

    7.6.67

     

    (לתותי)

    אהובתי,

     

    זהו, נגמר קרב. אני בריא ושלם. עזבנו את מרחבי החול מלאי גופות המתים, השריפות והעשן, ושוב אנו בארצנו שלנו. אני אכול דאגה לשלומך. אולי בעוד ימים מספר, כשהכל יגמר, ונוכל להיות שוב יחד, אולי נחייך. כעת זה קצת קשה. כשמחייכים, משהו בפנים כואב. הלילה, ואולי מחר או מחרתיים, שוב נירה ושוב ימותו ויפצעו. אני אהיה בסדר – אבל חבל לי על האחרים.

     

    תוץ, אני מתגעגע ואוהב. נסי לאתר את ביבי ולמסור לו שהכל בסדר.

     

    שלך,

    יוני

     


     

    1.3.74

     

    (לביבי ומיקי)

    אחים בעת צרה, התאחדו!

     

    אני מקווה שיש לכם זמן להתפנות מן הלימודים ושאר העיסוקים לקריאת המכתב. כדי לתת לכם את האשליה, שהמכתב הוא ענייני, אביא את המשכו בראשי פרקים.

     

    1 (סעיף מס' 1) חתונה.

    א. (תת סעיף א') – עדו ודפנה מתחתנים בעוד שבוע (11.3.74), ואני שמח מאוד. סיכויי ההצלחה טובים מאד ותענוג לראות אותם יחד. את עדו לא ראיתי מימי כל כך פתוח ומאושר, וזהו בלבד הישג בפני עצמו, שיירשם לזכותה של דפנה.

    ב. בחיי, שהיא נחמדה נורא.

    ג. טרוניה – איך האחים שלי מצליחים למצוא נשים כאלו, ואני אני עדיין משוטט בחוצות הארץ? (המשך בנושא זה בסעיף מס' 2, תת סעיף א').

    ד. בקיצור – עושים רושם טוב מאוד ביחד.

    ה. הכלה אינה בהריון (כנראה, שבכ"ז עדיין יש בימנו כאלה שמתאהבים. נו, ואני חשבתי שפס הדור).

    ו. פיסקה זו באה רק כדי להדגיש את סעיף 1 ד'.

     

    2. אישי

    א. שוב אני בחיפושים אחרי דירה (הפעם אשכור חדר + ארון).

    ב. מכאן אתם מבינים שעדיין I am married to the law.

    ג. מצבי טוב ואני מרוצה מן החיים (ממה שנשאר – why not? )

     

    3. צבא.

    א. בהסבה – חניך מצטיין.

    ב. מתכונן לשרת כמ"פ מספר חודשים, ולאחר מכן אקבל, להערכתי, גדוד. לפחות, כך אמרו ינוש ורפול בצורה חד משמעית כשנפגשתי עמהם (ינוש היה מפקד חטיבה 7 בצפון, שהועלה זה לא מכבר לדרגת תא"ל ונעשה סגן מפקד אוגדה בצפון. אדם בעל שאר רוח אמיתי).

    ג. ג. אני מניח, שאשרת בצפון. אולם אי אפשר לדעת עד הרגע האחרון (כרגיל בצה"ל).

     

    4. היחידה.

    הכל בסדר, מלבד הטרוניות הרגילות. מבקר לעיתים תכופות (כשיש זמן) על מנת להתעדכן.

     

    5. שאר ירקות

    מה שלומכם? כתבו על הלימודים, על היהודים ועל הכל. ד"ש חמה מאוד להורים.

    שלכם,

    יוני

     


    יוני בילדותו עם אמו צילה (צילום: זום 77)

     

    3.11.74

     

    ביבי ומיקי יקרים מאוד,

    אני חרד לגורלה של מדינת היהודים. בלי אשליות, אני רואה את התהליך המכוון להביא לסופנו מתקדם בקצב גובר – והעניבה מתהדקת. התהליך לא יהיה מהיר, אם כי כוחנו ילך ויצטמצם ממלחמה למלחמה, ויתכן (רק יתכן) שלבסוף נצא מזה בשלום אם נצליח "למשוך את העסק" מספר עשרות שנים.

     

    בינתיים אני בצבא ואני די משוכנע שאני עושה, לפחות בתקופה זו, את המקסימום האפשרי כדי להאריך את חוט החיים שלנו, או למנוע את ניתוקו המוקדם.

     

    גדוד טנקים הוא עניין רציני מאוד. יש כאן עוצמה ואפשרויות תמרון שאני מגלה יותר ויותר עם הזמן. מבחינת הצבא הולך לי מצוין. היום מוכר גדוד זה כגדוד מספר 1 בחטיבה, ולדעת רבים, הוא גם הגדוד הראשון ברמת הגולן. זוהי רק ההתחלה. יש לי עוד חצי שנה לשפר את המצב, ויש הרבה לעשות.

     

    מבחנה אישית – ז"א מבחינת נערות – המצב לא השתנה בהרבה. א. אין לי זמן.

    ב. - ? האמת שאין ב'. כרגע אני מסתובב עם נערה נחמדה, אבל כיוון שזוהי היכרות חדשה, אי אפשר לדעת איך יתפתחו העניינים.

     

    16.11.74

     

    (לברוריה)

    האם באמת טלפנת אלי אתמול, או שזה רק נדמה לי? התעוררתי הבוקר מתוך תחושה, שדיברתי עמך, ועם זה אין אני משוכנע. אני זוכר את כל פרטי השיחה, אבל אין אני זוכר אם באמת התקיימה. זה אינו קורה לי בדרך כלל, כי על פי רוב אני זוכר דברים כהווייתם.

     

    אני מתגעגע למדי.

     

    מצאתי זמן מתאים לאהוב אשה! מצב קשה.

     

    מזג האוויר מוסיף להיות יפה, ונדמה שלחורף אין חשק לבוא. בלילה העצים שמול חדרי משתוללים וכאילו שורקים עם הרוח.

     

    29.6.76

     

    לברוריה

     

    אני עומד בשלב קריטי בפרשת-חיי ובפני משבר פנימי עמוק, שמערער זה מזמן את שרשרת מושגי.

     

    המגוחך והעצוב בכל הפרשה הוא שהפתרון היחיד, שצורת-חיי עד כה מאפשרת לי, הוא להמשיך באותו חריש עמוק – באותו שדה מייגע, שבו אני נמצא.

     

    אני עייף רוב הזמן, אבל זה רק חלק מן הבעיה – איבדתי את אותו הזיק, החיוני כל כך לעשייה – את זיק חדוות היצירה, ההתחדשות, ההתעוררות. לא פעם אני שואל את עצמי: מדוע, מדוע דווקא עכשיו? העבודה אינה כובשת אותי ואינה משעבדת אותי. טעות! זה להפך – היא משעבדת אותי ואיני רוצה בכך. אני עושה דברים כיון שצריך לעשותם ולא מפני שאני רוצה לעשותם. וחוזרת השאלה המציקה – האם מותר לי לחיות כך, לעבוד כך ולכלות את עצמי? והתשובה אומרת תמיד, שיש להתמיד ולסיים בדבר שהתחלתי בו – שיש לי מחויבות לא רק כלפי העבודה, אלא גם כלפי עצמי – אבל איך אדע אם אוכל להחזיק מעמד עוד 10 חודשים?

     

    הנה, רוב הדברים שכתבתי מוצגים בסימני שאלה. אילו ידעתי את התשובות, הרי שלא הייתי מתלבט כל-כך ומתייסר כל-כך.

     

    אין לי זמן לעשות אפילו את הדברים הקטנים הנחוצים – לתקן סתימה שנפלה מהשן, לסדר חוט-מנורה קרוע, לקנות חוט-חשמל לפטפון, לנוח, לנוח, לנוח, לא לעשות שום דבר מחייב, לעצור.

     

    אמת, קשה לי כפי שהיה קשה לי רק מספר פעמים בימי חיי, והדבר המדאיג הוא שגם האלטרנטיבות מחוץ למעגל הצבאי הועם זוהרן. אולי תמיד קסמו לי יותר, כי לא חשבתי עליהן בצורה ממשית, ועכשיו כשאני מדמיין את הדבר לעצמי אני מפקפק מעט. יהיה לי מספיק כוח להתחיל הכל מחדש? ואני גם לא רוצה לשרוף מאחורי גשרים (דבר, שתמיד עשיתי בחיי המוזרים – מוזרים כחיי כל גבר), כי אולי ארצה עוד לחזור לצבא, שבו הייתי שקוע בכל שנות בחרותי. אבל אני מוכרח לעצור ולרדת עכשיו, מיד, או קצת אחר-כך, וגם אעשה זאת – אבל עוד מעט.

     

    אני נזכר בצעקה המטורפת והאומללה במחזה שראיתי מזמן – Stop the world! I want to get off!

     

    אבל אי-אפשר לעצור את הכדור המטורף, שעליו אנו נעים, וחוקי-הכובד אינם מאפשרים לנו להתחמק ממשיכתו, וכך, תרצה או לא תרצה, חי או מת (חי, כמובן, וזמן רב ככל האפשר), You're in.

     

    טוב שיש לי אותך, ברור שלי, וטוב שיש לי מקום להניח עליו ראש עייף.

     

    אני יודע, שאיני עמך במידה מספקת ושקשה לך לפעמים להיות לבדך זמן רב כל-כך, אבל אני סומך עליך, עלי, על שנינו, שנצליח לחיות את נעורינו – אַת את נעורייך וחייך ואני את חיי ואת זיק נעורי.

     

    יהיה בסדר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    מכתבי יוני
    עטיפת הספר
    יוני נתניהו. "מה יש? אסור לכתוב סתם?"
    צילום: לע"מ
    7 לילות
    מומלצים