למה נפסיד גם הפעם

רגע לפני שעוד כמה מבנינו יפלו חלילה בקרב העומד להתחולל ברצועת עזה, יש לבקש מממשלת ישראל לעצור את הטנקים, לקרקע את המטוסים, להשיב את ספינות המלחמה אל נמל הבית ולהשתיק את תותחי הארטילריה. ולא סתם לבקש. יש להתחנן בפני ממשלתנו שלא תצא אל הקרב המיותר הזה.

יש להפציר בה, שתחת להיקלע לתגובה צבאית חמורה - אם כי מתבקשת לכאורה - תעשה הכל, אבל הכל, כדי לשחרר את סמל גלעד שליט בדרכי נועם: שתשחרר את כל האסירים והאסירות הפלסטינים, את הצעירים ואת הבוגרים, את אלה שיש להם דם על הידיים, כמו גם את אלה שממש לא שפכו את הדם בעצם ידיהם. זאת ועוד: על הממשלה להבטיח לפלסטינים עוד התנתקויות, והתכנסויות, ותזוזות לאחור, ושינוי מיקומן של אוכלוסיות יהודיות, ובכלל - זה הזמן להציע להם הכאה על חטא קולקטיבית, ובלבד שלא נצא אל המלחמה הזאת, שאינה אלא כרוניקה של כישלון ידוע מראש.

מדוע כישלון? מפני שאין אפילו שמץ של סיכוי שבדיוק אותם אנשים, אשר הובילו אותנו ברוב איוולתם אל המצב שבו אנו נתונים היום מול הפלסטינים ועוזריהם, הם אותם אלה שיחלצו אותנו מאותה צרה עצמה. הם לא יצליחו משני טעמים לפחות: ראשית, מפני שערוותנו נחשפה כבר ברבים בכל הנוגע ל"ניסיונות השחרור הדיפלומטיים" לכאורה של חטופינו בעבר. כל מי שהייתה לו נגיעה בנושא (אם כבן משפחה ואם כנושא ונותן) מודה היום באוזלת היד ובאפסות הרצון, שאפיינו את הגישה התבוסתנית של ממשלותינו כלפי המרצחים.

שנית, הם לא יצליחו משום שכאשר משווים את עוצמתה הצבאית של ישראל לכוחן של שכנותיה - לעולם אין דנים בעיקר. תמיד

עורכים השוואות בין כלי-הנשק לסוגיהם, או מכמתים את הפערים בין רמות התחכום הטכנולוגי של שני הצדדים. אבל איש אינו מודד את עוצמתו של הנשק החשוב ביותר לעם חפץ חיים הרוצה לנצח את אויביו: את האמונה בצדקת הדרך, את זקיפות הקומה הלאומית וכן, אפילו את המוכנות "למות בעד ארצנו".

אין ספק, שרק חסרון הנשק הרוחני הזה אצל כה רבים מאיתנו - מנהיגים ואזרחים - מאפשר את העיוורון המדיני שבו אנו שרויים, בעוד שהימצאותו בשפע אצל הפלסטינים מאפשר להם לנצח אותנו יום אחר יום, שעה אחר שעה. הגיע הזמן לומר את האמת, לפחות לעצמנו: אין לנו סיכוי לנצח, כל עוד אנחנו שוחקים למוות במו ידינו את גאוותנו, את זהותנו ואת אמונתנו בזכותנו לחיים.