אל תקרעו את ג'בל מוכבר

כשכבשה ישראל את ירושלים המזרחית ביוני 1967, חולק הכפר ג'בל מוכבר בצורה מוזרה: שש משכונותיו סופחו לירושלים, ואילו השכונה השביעית - שייח' סעד שמה - נשארה בשטחים. החלוקה לא הייתה משמעותית במיוחד עד 2003, עת הוחלט להקים את גדר ההפרדה בתוואי הקורע את הכפר. 

חומה של שמונה מטרים הייתה אמורה לחצוץ בין תושבי שכונת שייח' סעד לבין בני משפחותיהם בשאר חלקי הכפר, ולמנוע מהם גישה למרכז חייהם. במארס 2006 פסל בית-המשפט את התוואי בנימוק ש"אינו מידתי", מה גם שקיים תוואי חלופי, המותיר את כל הכפר מאוחד. או-אז החלו העינויים נגד השכונה, שהעיזה לערער על תוכניות כובשיה.

בכניסה לשייח' סעד הוקמה נקודת מג"ב ונמנעה הכנסת סחורות למכולות. גם רימוני הלם וגז מדמיע נשלפו נגד תושבים שהמתינו בפתח כדי להיכנס לירושלים. היה ניסיון למנוע מתלמידים להגיע לבתי-הספר שלהם בתוך ירושלים כדי להיבחן בבגרויות, ורק הודות להתערבות קב"ט העירייה ומנהלת החינוך הערבי בירושלים, נמנע הדבר. אף שאין מרפאה או רופא בשכונה, מנעו מחולים לגשת למרפאה הנמצאת במרחק של חמש דקות משם. אף לבית-החולים המרכזי בגדה, מוקאסד, לא התאפשר להגיע, ולפחות חולה אחד מת בשל כך (כפי שתיעד צוות של ערוץ 2).

שכונת שייח' סעד היא מובלעת המוקפת תהומות. כניסה אחת בלבד לה, המחברת אותה ממערב ליתר הכפר (אשר מסופח, כאמור, לירושלים). בכיוון מזרח נמצאת דרך חקלאית משובשת ותלולה מאוד, החוצה את נחל קידרון ומובילה לתוך מדבר יהודה. מכיוון שתוואי הגדר הפסול יבודד את התושבים ממרכז החיים היחיד שהכירו לכל אורך ההיסטוריה, מנסים פרקליטי המדינה להמציא להם חיים מחוץ לכפר.

הם טוענים שהכביש הסלול אינו עביר לרכב (הסיבה לכך היא שהצבא חוסם אותו בסלעים), ולכן דרך העפר היא היחידה העומדת

 לרשות התושבים. משרד הביטחון ישמח לשפר את הדרך מזרחה, למדבר, כדי להוכיח שמרכז החיים לתושבי שכונת שייח' סעד הוא בתוך מדבר יהודה, ולא בירושלים. בית-המשפט ראה בכוונה זו "רצון להעתיק את מרכז החיים של תושבי שייח' סעד למזרח, אל המדבר". 

כעת מערערת המדינה לבג"ץ על פסילת התוואי ההרסני. בפראפרזה לפרשת הגר, על הבג"ץ להחליט האם "לגרש האמה הזאת ואת בנה" למדבר, או שייתן לשני בני אברהם לחיות זה בצד זה, ובכבוד.

הלל ברדין הוא פעיל במרכז הערבי-יהודי בג'בל מוכבר