למה אני לא שוכבת איתו

אני כבר לא זוכרת מה התחיל קודם, התירוצים או ההכחשה. סביר להניח ששניהם הגיעו ביחד. מיד אחר כך הופיע הקול הפנימי, ההגיוני, שאמר נו טוב, מה את רוצה? 15 שנה עם פרטנר אחד, שניכם לא יכולים להמציא את עצמכם מחדש, השגרה שוחקת, ככה זה בגיל 40. צאי לחופשה קצרה ותחזרי עם ים אנרגיות חיוביות, לכי איתו לחנות הצעצועים ותחזרו עם ויברטור זרחני. יהיה בסדר.

בינתיים, באפלולית האינטימית של סוף היום, בשקט הנפלא שבו שומעים רק נשימות שלוות של ילדים ישנים, הוא שלח ידיים בוטחות ויעילות אל הגוף שמונח לצידו במיטה 15 שנה, לילה אחרי לילה למעט מילואים ולידות, ואני התחלתי להתכווץ. לא בגוף, אלא באותו מקום מסתורי שקבור עמוק בתוך נפש מיוגעת ולפעמים צועק, לא רוצה - לא את הידיים הבוטחות, לא את האיש המוכר, לא בכלל.

הקול הפנימי גם לא רצה להסביר לי למה זה קרה פתאום, ומה עוד אפשר לעשות חוץ מקיום קפדני של הכתוב במדורי העצות לזוגיות המדשדשת: ארוחה רומנטית, סוף שבוע רגוע ביחד בלי הילדים, מסאז' בשניים, מטפל זוגי.

אבל כדי שכל אלה יצאו לפועל, צריך להודות שיש בעיה. ואיך לכל הרוחות את אומרת לבן הזוג שלך, סליחה, אבל למרות שאני מתאמצת ומשתדלת ואוהבת אותך מאוד - בלי כל הסבר סביר אני כבר לא נמשכת אליך? לא, זה לא אתה, זה לא הגוף שלך, ולא השנים שניכרות בך כפי שהן ניכרות בי. אלה גם לא טכניקות החיזור השגורות של שנינו וגם לא עייפותנו המצטברת, המשכנתה, הקריירות, הילדים. כל החשודים העיקריים זוהו ונפסלו, יקירי. זאת אני. אני לא יודעת למה, ואני לא יודעת מה לעשות.

                                                                         איור: רועי אופנהיים

אז בחרתי לא להגיד לו כלום. ניסיתי לשכנע את עצמי שזאת תופעה חולפת, שעוד מעט יעבור המשבר המשונה שלי. בינתיים הרי אפשר לעשות המון דברים: להתחמק קצת מהפעמיים-בשבוע הרוטיניות שלנו, לזייף כאב ראש, להמציא עבודה שצריך לסיים לפני ישיבת בוקר ואחרי שהילדים כבר ישנים, ולהקפיד לסיים אותה רק אחרי שגם הוא נרדם.

חלפו שבועיים, והוא השמיע את הטרוניה הראשונה. יכולתי לומר לו, אבל שוב בחרתי לשתוק ולהכחיש. אבל כשבן הזוג שלך הוא איש בריא ואופטימי שמתחיל את היום בשירה במקלחת ומסיים אותו בזרועות שלוחות אלייך, יש גבול ליכולת שלך להימנע גם מסקס וגם משיחה. חציתי אותו בשקר הראשון. "אני לא יודעת מה עובר עלי", אמרתי לו. "רוצה להתאוורר קצת?", הוא שאל וחזר מהעבודה עם שוברים לספא בשביל שנינו ורוקט-פוקט קטן וחמוד עם אוזני ארנב בשבילי.

הייתי צריכה להישיר אליו מבט ולומר לו. אבל איך אומרים לאיש שאיתו בחרת לחיות ב-15 השנים האחרונות שאת מצטערת, אבל חוץ מחיבוק ידידותי את כבר לא רוצה כלום מהגוף שלו, לא אצבעות ולא לשון ולא זין, לא בתוכך ולא לידך ולא בכלל, לא עכשיו וגם לא מחר?

אני לא יודעת כמה נשים במצבי מסתובבות בעולם ושואלות את עצמן איך אומרים את הדברים. אני בטוחה שהן רבות מכפי שידוע אפילו לסקסולוגים. משהו בנפש הנשית שלא רוצה להתעמת - שרוצה להחליק משברים בחיוך, בהסחת דעת, בפיתוי קטן - דופק לגמרי את היכולת להתנער מתפקיד הרעיה התומכת ולהודות שיש כאן בעיה, אפילו כישלון.

הרי מחנכים אותנו להאמין שמין מספק הוא ערובה לבריאות נפש ולזוגיות טובה, ואם אנחנו לא יכולות, אז ברור שיסוד בסיסי לחיים סבירים ביחד התקלקל מאוד. בהתחלה, אני חושבת, כולנו מרגישות קצת אשם וגם שותקות. ובינתיים, אפילו הסבלן שבבני הזוג יבין שמגיע לו יותר ממציצה אקראית וחטופה. ואז הוא ירצה לברר מה קורה, ואת לא תפתחי את תיבת הפנדורה הזאת. את לא תפגעי, לא תעליבי, לא תודי באמת הלא נעימה.

ולמי תספרי את זה? פתאום מתגלה במלוא חריפותו המשחק שזוגות זקוקים לו כנראה בחברת זוגות אחרים: היינו שמונה בחופשה מצוינת בגליל, ושישה בחופשה נחמדה מאוד באנטליה, ואני זייפתי צחקוקים כשהוא פיהק בארוחת הבוקר וצחק כשחבר שלנו שאל, שוב היא עייפה אותך בלילה? פתאום שמתי לב שלכולנו דחוף להחצין ולהפגין את מיניותנו הנורמטיבית, גם כשיש בעיה. במיוחד כשיש בעיה. פשוט לא יכולתי לגרור את נשות החבורה לשיחת בנות שתתחיל בווידוי, באני לא יודעת מה קורה לי אבל אני לא נמשכת אליו. בכלל.

ודווקא אז נמלא פתאום העולם בגברים שיכולתי לגייס איזה דגדוג פנימי קטנטן כשחשבתי עליהם. ניסיתי לפנטז: עם מי הייתי מוכנה להיתקע במעלית ולקלף מעלי את התחתונים בבהילות עד שמכבי האש יגיעו? מי במשרד שווה השתטות חד-פעמית אחרי שני דרינקים בארוחת צהריים ששנינו יודעים למה נועדה? החזה החשוף של בראד פיט - עושה לי את זה או לא?

המטפל הראשון שאליו גררתי את עצמי בסודי סודות שלל אפשרות של דיכאון. השני האמין בהתכוונות פרדוקסלית, ואמר "למה את חושבת שאי אפשר לחיות בלי מין בתוך הזוגיות?". השלישית שלחה אותי לחנות צעצועים. אף אחד מהם, למרבה הפליאה, לא הודיע לי שאני צריכה לדבר על זה עם האיש שלי.

מהר מאוד הפכה השתיקה לשקר גדול. אלוהים צייד אותי ביכולת הטכנית והפיזית להיענות לחיזוריו של הפרטנר בלי שהוא ירגיש בהבדל בין תשוקה אמיתית לבין תאווה גדולה לשלום בית. בחנות הצעצועים הצטיידתי בנוזל סיכה ידידותי, והחבאתי אותו במגירה בארון האמבטיה שאליה הוא לא יגיע בחיפושיו אחר פלסטר. ומה פשוט מזה: לחיצה קצרה על השפופרת, וזהו, את מסודרת לערב אחד. זה לא יהיה נעים במיוחד, אבל זה גם לא יעקצץ ולא יכאב. וכולנו, בלי יוצאת מן הכלל, יודעות לעשות קולות של מג ראיין. כבר יותר משנתיים אני עושה קולות.

בינתיים הקול הפנימי שלי השתכלל לאיטו והפך לדמות שלמה, שונה ממני לגמרי: כמו גיבורה נחושה של טלנובלה היא קמה בבוקר ומודיעה לבן הזוג שלה שהיא לא יכולה יותר. אחר כך, בדמעות ובכאב, היא אורזת שתי מזוודות ופוסעת אל שקיעה עכרורית ועתיד נטול כל ודאות. אבל איך אורזים באמת שני ילדים וחיים שלמים? ומה אומרים להם, שאמא לא רוצה לשכב עם אבא ובגלל זה הם אמורים לחוות כעת את הטראומה הכי משמעותית בחייהם הצעירים? הרי אמא ואבא לא רבים. להפך, הם חברים נורא טובים. ולכן הם ימשיכו להיות כאלה, עכשיו ובשנים הבאות.

הייתי מודה לאל הטוב לו צייד אותי בנתונים סטטיסטיים מובהקים על העובדה שאני לא לבד בעולם, והיקום המוכר לנו מלא במיליוני נשים שחיות בדיוק במצבי ובחרו לעשות בדיוק כמוני. מוותרות ושותקות, משלמות מחיר הגיוני תמורת חיים הגיוניים, נקברות עמוק בתוך שגרה, ופעמיים בשבוע, לפעמים יותר, מגלות כמה יפה יודע הגוף שלהן לשקר במיטה. יפה כל כך, שהאיש שחי לצידן כבר 15 שנה לא ידע לעולם. וכשהוא יירדם אחרי השקר המרהיב שלהן, הן יעשו כמוני: ילטפו לו את המצח ויודו לאל הטוב על זוגיות נעימה, חברות מצוינת, ומגירה סודית באמבטיה.