שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: זיו קורן
    צילום: זיו קורן

    צבע ופחחות

    תזכורת: ניר קיפניס, פעם 140 קילו, משדרג את גופו תוך בחינת נפשו מזה תשעה חודשים. ניסוי ט': עניינים קוסמטיים. טיפול להצרת היקפים, מיטת שיזוף והלבנת שיניים. תוצאות הניסוי: הנבדק שמח לגלות שלא צריך יותר מסרט מדידה אחד כדי להקיף אותו - ושעכשיו הוא רשאי לחייך בלי שום סיבה. התפתחות בלתי צפויה א': הנבדק דווקא מצא סיבה לחייך - אחרי שגילה כי אחת המטפלות שלו היא גם דוגמנית צמרת. התפתחות בלתי צפויה ב': תתרחש כשרעייתו של הנבדק תשמע על הסעיף הקודם

    אפילו צלקת, מזכרת מקרב סכינים, לאורך כל פרצופו של גבר מסוקס, לא תיראה רע כמו פצעון על פניה של דוגמנית יפה. נסו לדמיין את הסיטואציה: עטרו את פניו של ברוס וויליס, נניח, בצלקת מאורכת. עכשיו הדביקו לקלאודיה שיפר חצ'קון במקום בולט על הפנים - ותודו שאתם מעדיפים לנשק את המת לחיות הסדרתי מאשר את הברבי מבוואריה (לא פלא שרני מגולני זרק אותה).

     

    כל הפתיח המוזר הזה לא בא אלא כדי לומר שכותב שורות אלה, הר אדם עד לפני עשרה חודשים, אי של הזנחה עצמית, ובכן - אותו יצור מפוטם ("למה אתה מטפס על אבא?", היתה ז' שתחיה נוהגת לשאול את רן הפעוט, וזה היה משיב לה "כי הוא שם") הפך במהותו, גם אם עדיין לא במראיתו, למין סוג של דוגמנית מפורכסת שנכנס ללחץ מכל הפרעה קלה להופעתו המשתפרת.

     

    כל צלקת קטנה שמותיר גילוח מהיר מדי נבחנת בחשש אל מול המראה. כל שערה שמעזה לצמוח לה על תנוך האוזן מפונצטת מיד מהשורש. כל חולצת טריקו מוכתמת ממה שהיה פעם, ככל הנראה, טיפה של טחינה שנכנעה לכוח המשיכה, נתרמת מיד לעני ולאביון. כל יציאה מהבית הופכת למין טקס קטן שבו משמשים בערבוביה גאווה עילאית על המראה החדש ואומללות קיצונית בגלל החולצה ש"קצת משמינה" את קווי המתאר שלו.

     

    למען הסר ספק, הדיאטה המבוקרת בשילוב האימונים בחדר הכושר החלו לתת את אותותיהם: שרירי החזה מותחים באופן ההולם ביותר כל חולצת טריקו שמונחת עליהם. הזרועות נפטרו אף הן מכל אותם "דלדולים" שחיפו פעם על השרירים, שתפחו מאז לבלי הכר. מערכת הסנטרים החלופית שהחזקתי למקרה שהראשון יתקלקל נעלמה לה זה מכבר - ורק שם למטה, בבטן הרכה, אותו חלל שמפריד בין סוף בית החזה לקו המותניים, נותרה לה מזכרת מעצבנת מההיפופוטם שגר פה לפני.

     

    מאות כפיפות בטן ליום הצליחו ליצור תשתית ראויה לאותם "ריבועים" מהוללים, אבל כדי לאתר את אלה, אבוי למחדל, לא די בחוש הראייה. יש להיעזר גם בחוש המישוש: מעטפת הכרס-לשעבר עדיין מונעת מהם להראות להן מה זה.

     

    חודש ינואר, יודע כל פרח דוגמנות, מבשר את בוא האביב - זה שבו אמור לפרוח הקיפניס החדש כזן שווה במיוחד בין פרחי האביב הבא. ולכבוד ט"ו בשבט החלטתי לעשות דבר מה עבור אותו ניצן ולהילחם באותם שוליים מסוכנים, שעלולים להמיט אסון נורא ולהדביק תווית שמנה על מחנה שלם, מחודש וחטוב.

     

    בפני מי שרזה כבר קרוב ל-40 קילו ורוצה לאחד את מעטפת הבטן עם היקפיה החדשים עומדות שתי דרכים. הראשונה, היעילה והמהירה, כרוכה בהתערבות כירורגית: חותכים חתך צר בשולי הבטן, מותחים אותה כלפי מטה ומסירים את השארית. הניתוח אמנם אינו פוגע באיברים פנימיים ונחשב לבטוח יחסית, אלא שבתחילת הפרויקט הבהרתי שאיני מתכוון, לפי שעה, להסתייע בכירורגים מתחום הפלסטיקה. לכן נותרתי עם השיטה השנייה - הממושכת יותר והאפקטיבית קצת פחות.

     

    הצרת רבים

     

    כדי לטפל בהצרת היקפי אני פוסע שוב לתוך היכל היופי של רונית רפאל. מי שמחפש נחמה מסוימת במצב הכלכלי העגום מוזמן לרדת, סתם כך בשביל הכיף, לקומת המרתף של "בית הרופאים". עשרות נשים, וגם כמה גברים, ממתינים שם ומוכנים לשלם במיטב כספם כדי להיראות מעט טוב יותר. רונית רפאל מרחפת ביניהם כמו פרפר מפרח אל פרח, "פה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה", כמאמר השיר.

     


    ליצן קטן שלי, אולי תרקוד איתי (צילום: זיו קורן)

     

    כמי שזוכרת אותי עוד מהימים "ההם" של תחילת הפרויקט, רונית רפאל בוחנת אותי בעיני הרנטגן שלה ומעניקה בהתנדבות כמה עצות שפעם היו נשמעות לי כמו הדבר הכי מופרך בעולם - והיום נשמעות כמו דברי אלוהים חיים. ככה זה בלהיראות טוב. זה קצת כמו הריון: אין חצי עבודה.

     

    אחרי סמול טוק קצר וכמה כוסות לימונדה (אם מחירי הלימונים השפיעו על המדד, זה רק בגלל כמויות הלימונדה שצורכים אצל רונית רפאל) אני מתוודע לאילנה, האחראית על מה שמכונה בעגה "הצלוליט", ונכנס לטיפול ראשון של 20 דקות (טיפולים רגילים, כמו אלה שאני מתמסר להם מדי יומיים, נמשכים כ-40 דקות).

     

    המבטא הכבד של אילנה לא משאיר ספק באשר למוצאה - בואו נאמר שהיא לא צריכה תרגום בתשדירי הבחירות של שרנסקי - והסגנון שלה אדיב אך קשוח, כיאה למישהי שמתפרנסת מלגהץ אנשים כאילו היו כרטיסי אשראי. ואם המשפט האחרון נשמע לכם סתום קצת, זה בגלל שעוד לא הכרתם את הצלוליט.

     

    לפני שנרחיב בעניין הזה, נספר רק שלצורך הטיפול אתה צריך ללבוש מין בגד שנראה כמו גרביון סינתטי - רק על כל הגוף. אחרי כמה דקות שבהם נראיתי כמו הודיני מתחת למים (רק שלא הצלחתי לברוח), עמדתי לי מול המראה לבוש בבגד המוזר ונראיתי כמו קונדום מחויך עם גפיים, מוכן ומזומן לטיפול הצלוליט. ובכן, מדובר במשהו שנראה, נשמע ופועל כמו שואב אבק - רק בעוצמה שיכולה לעקור אקליפטוס.

     

    אילנה העבירה לי את השפופרת הפעורה על כל הגוף (למעט מקום אחד, ספציפי, שאמנם אוהב ואקום בעוצמות מתונות אבל לא נראה לי שהיה שורד את הצלוליט), כך שהעור נשאב פנימה כמו בלון ממסטיק, רק להפך. יש אנשים שלא מתים על הטיפול הזה, "במיוחד נשים עם עודפים רכים", כמו שמסבירה לי אילנה - אבל אני הרי הפכתי כבר לסוסון ים מצוי, כל שריר (כמעט) במקום, ומשום כך, וגם בשל העובדה שאילנה מרחמת בפעמים הראשונות, אני שורד את הטיפול ללא כאבים מיוחדים או שטפי דם.

     

    מעבר למסז' הדי-אגרסיבי, תוצר לוואי של הפעולה, הצלוליט אמור לשפר את זרימת הדם בגוף, להאיץ את חילוף החומרים והעיקר לייצב את הדלדולים שנותרו בשיפולי בטני, למשל. סעיף התוצאות נשאר פתוח: מתברר שאני זקוק לשבעה-שמונה טיפולים לפחות לפני שהיקפי יוצרו כהלכה. אבל כדי להוכיח לי שהטיפול יעיל, אילנה מודדת אותי בסרט מידה כמו של חייטים. מבחינתי מדובר כבר בסוג של התפתחות חיובית: היו ימים שבהם היו צריכים לקשור שני סרטים זה לזה כדי להקיף אותי.

     

    בלדה לחוף פרישמן

     

    כדי לחגוג את היקפי המוצרים, אני מחליט להתחכם לחורף ומשתרע להנאתי על מיטת השיזוף. למי שלא ראה מיטת שיזוף מימיו, נגלה כי מדובר במעין טוסטר מאורך שאור אולטרה-סגול בוקע ממנו וצובע בזרחן כל משטח לבן (כמו שהיה פעם נורא אין במועדונים, בימים ש"ביג אין ג'פאן" היה להיט).

     

    אני מכוון לי קצת מוזיקה, ומתמכר לחום הנעים בעיצומו של ינואר קפוא. בעודי שרוע לי, חמוש במשקפי שמש מיוחדים, אני נזכר שבמרחק פחות מקילומטר מכאן נמצא לו חוף פרישמן, זה שאני נוהג לפקוד עם צאצאי מדי שבת בקיץ. אני עוצם את העיניים ומתמכר לתחושה המוכרת: אם היו מוסיפים למוזיקת הרקע רעש של מטקות ומדי פעם קריאה עצבנית בנוסח "ילדים עם המזרון, לא לשחות לכוון השובר" - החוויה היתה מושלמת. התוצאות קצת פחות: זה לא שציפיתי להיפטר מכל גן אשכנזי אפשרי תחת מיטת השיזוף, אבל הצבע הסופי הזכיר בכל זאת חצי שעה של שמש ראשונה, כזאת שהופכת את העור לסמוק משהו. לא יותר.

     

    מהמרכז הרפואי-קוסמטי של רונית רפאל אני יוצא לטיול קצר ברחוב שינקין. "יא חתיכת בן זונה", מסנן לעברי חבר ששומע איפה הייתי. "אתה נהיה חתיך מיום ליום, עם כושר של שפן סלע, בלי שערות על הגב ובדרך לצבע של מייקל ג'ורדן. תפסת את אלוהים בביצים".

     

    אני מקשיב ומחייך, אלא שאז אני קולט עד כמה נורא הוא המראה: שילוב של ארבעה-חמישה אספרסואים ביום, חפיסה של מרלבורו אדום ביחד עם הג'יימסון של יום חמישי וסתם הזנחה - כל אלה גורמים לחיוך שלי להיות פחות זוהר מכפי שהולם את המראה החדש שלי. והכי גרוע: השיניים שלי מבהיקות מולי בצבע קרם, שהוא יפה מאוד אם אתה טפט או גולדן רטריבר, אבל רחוק מלהיות מושלם לגבר מהזן המשוקם.

     

    שיני חלב

     

    כדי לפתור את בעיית השיניים לשנים הבאות אני סר למכון "סמייל ספא" שבכניסה לנמל תל אביב, שם מעניק הד"ר עדי בייר (מבטאים כמו באייר, אלה מלברקוזן שטחנו את מכבי חיפה, אבל כותבים בלי ה-א') למטופליו חיוך משוקם, הן מבחינת המבנה והן מבחינת הצבע.

     

    ד"ר בייר הוא האוטוריטה המקצועית, אבל מי שמנהלת איתו את המקום היא מיודעתנו מאיה ישעיהו. כשהיא לא מככבת בקמפיינים מסחריים או בפנטזיות שלכם, היא מנהלת ביד רמה את "סמייל ספא"; ישעיהו תיתן לכם סיבה לחייך, וד"ר בייר יצבע לכם את החיוך בלבן.

     

    הטיפול מתחיל כמו אצל שיננית "רגילה": מנקים את השיניים מאבן. אחר כך מכינים תבניות של הלסת, כדי ליצור מהן מעין סדים קטנים (מי שסובל מחיכוך תוך כדי שינה מכיר את המושג. מי שלא, מדובר במעין מעטפת שקופה ודקה לשיניים שנוצקת בדיוק בצורתן).

     

    אחר כך מתחיל הכיף הגדול. ד"ר בייר מרחיב לי את הפה לממדים כאלה, שאם שאקיל אוניל היה עובר בסביבה אחרי שנתיים בכלא - הדבר היחיד שהייתי מרגיש ממנו זה קצת אי נעימות בגרון. אחר כך הוא מצפה את החניכיים במעין שכבת הגנה כדי שהקרניים המוקרנות על השיניים לא "ילבינו" בטעות גם אותם, ואחר כך הוא שואל אותי איזה מוזיקה אני אוהב לשמוע.

     

    בהיותי מטופל במרפאת השיניים של קופת החולים, זו שאלה שלא הייתי מוכן אליה. בדרך כלל כשאני אצל רופאת השיניים שלי, אני מתמכר למוזיקה הנעימה של אלה שבחוץ, שצועקים ורבים על התור. אבל ד"ר בייר - כיאה למי שמטופליו הם כאלה שיש להם מספיק סיבות לחייך כדי שירצו להלבין את השיניים - דואג גם לצדדים המשלימים של החוויה, ושם דיסק צ'יל-אאוט כדי להנעים לי את השעה הקרובה.

     

    האמת היא שיש לכך סיבה טובה: במשך 60 דקות תמימות אני ישוב מול המכשיר בפה פעור כאילו הייתי לינדה לאבלייס מ"גרון עמוק". הטיפול לא כואב ממש, אבל מדי פעם, כשמפלחים כאבים את השיניים, הם באים כמו ברקים: מפתיעים, מהירים ועמוקים. טוב, לא פשוט לזכות בשיניים מולבנות.

     

    אני מוטל על הכסא ללא יכולת לדבר ו/או לעשות שום דבר אחר זולת לחכות, כשבערך כל 20 דקות מגיע ד"ר בייר להתעניין בשלומי, לוודא שהחניכיים מוגנים ובאופן כללי לבדוק שנותר בי איזה זיק של שפיות. חיי חולפים לנגד עיני: ילד חובב ממתקים שאינו מקפיד על צחצוח שיניים. חייל שמעדיף לגנוב עוד שתי דקות בשק"ש במקום לרוץ לברזיה לפני מד"ס הבוקר. מבוגר - טוב, על הקפה והסיגריות כבר דיברנו. וזה, על פי ד"ר בייר, כל העניין: "כל מה שעובר בסביבת השיניים שלנו משאיר סימנים: סיגריות, אלכוהול, קפה, הכל. ואנחנו בעצם מוציאים מהמרקם הזה את כל הסימנים הכהים".

     

    כששבה אלי יכולת הדיבור אני מתעניין אצל ד"ר בייר בקשר לדעתו על רופאי השיניים שמתנגדים לתהליך ההלבנה. "שיחזרו לבית הספר", הוא פוסק בנחרצות. "לטיפול שלי אין שום תופעות לוואי והוא לא פוגע לא בציפוי האמייל, לא בעצב ולא בשום דבר". זהו דבר המומחה, שמעניק לי גם ערכה לשמירה על הצבע החדש בעזרת אותם סדים ותכשיר הנתון במזרק זעיר - משהו שדורש טיפול עצמי של אחת לחצי שנה בערך, ואני מסודר פלוס-מינוס עד שנת 2010.

     

    לסיום, כמו במספרה, מוגשת לי מראה כדי שאבחן את התוצאות. השיניים באמת לבנות הרבה יותר. כדי שאווכח בתוצאות משווה מאיה בין דוגמת הצבע שלהן בתחילת הטיפול לבין צבען עתה. ככה זה. הבנאדם רק מלבין את השיניים - וכבר אפשר לראות לצדו דוגמניות צמרת.

     

    דו"ח התקדמות: קיפניס אתמול והיום

     

    חודש נוסף של פרויקט חלף הלך לו, אבל מחוג המשקל מסרב כמעט לרדת. אם בפעם הקודמת יכולתי לבשר לקוראים על קידומת 106, הרי שהפעם (למרות שיכולתי להתהדר בעוד כמה מאות גרמים), אני נאלץ להודות בהכנעה שהמשקל פשוט תקוע. האמת, זה די מייאש: אני אמנם לא מסתובב מורעב, אבל מקפיד בהחלט על מזונותי וטועם אך ורק ממה שמתיר לי צחי כנען, הדיאטן הקליני. לכו תבינו.

     

    בחדר הכושר, לעומת זאת, אני מתפתח כסוג של בודי בילדר: מתאמן כמעט בכל יום (חמש-שש פעמים בשבוע) וממשיך לשלב אימונים אירוביים באימוני משקולות כבדים והולכים. תוצאות דווקא יש: הבגדים נראים כמונחים עלי בצורה הולמת יותר, המחמאות ממשיכות לזרום מכל עבר - גם מפי מי שרואה אותי בתדירות כמעט יומיומית - אבל המשקל, מה יהיה עם המשקל?

     

    נכון, לתום הפרויקט נותרו לי חודשיים מחד ופחות משישה קילוגרמים מאידך, לא משימה בשמים, אבל בכל זאת, כיוון שהתחייבתי לפגוש אתכם בגליון אפריל כשאני נמצא בצד הנכון של המאה - ביקשתי מצחי כנען שירקח עבורי תפריט מיוחד, משהו עם הרבה פירות וירקות שלא ישאיר אותי במתח עד השבוע האחרון. ששת הקילוגרמים האלה יעופו, ויהי מה!

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא פשוט לזכות בשיניים מולבנות
    צילום: זיו קורן
    הבנאדם רק מלבין את השיניים - וכבר אפשר לראות לצדו דוגמניות צמרת
    צילום: זיו קורן
    מומלצים