חתונה בצל הקטיושות

את סיפורי העצב והאימה של הימים האחרונים בצפון קטע היום (ה') לשעות ספורות סיפור חתונתם של שלומי ומאיה בוסקילה מקריית שמונה. חודש יולי ידוע כ"חודש החתונות", אולם בשנת 2006 הוא ייזכר כחודש הביטולים על רקע המצב הביטחוני.

מאיה ושלומי החליטו שלא לתת ללחימה ולירי הקטיושות הבלתי פוסק למנוע מהם לבוא בברית הנישואין. את האולם עם 900 המוזמנים הם החליפו במקלט של בית ספר "המתמיד" שבקריית שמונה. "גם את ליל הכלולות שלנו נחגוג כאן במקלט", סיפר החתן הטרי.

למרות שהסוף היה טוב, הדרך לא הייתה קלה. אחותה של מאיה, שילת לוגסי, סיפרה כי ימים ספורים לפני החופה, נערכה חגיגת המקווה תחת יריות. "כשהגענו למקווה רצינו לשמח את אחותי הכלה אבל כשהיא נכנסה לטבול החלו חילופי אש במטולה ושלושת רבעי מהבנות שהגיעו ברחו החוצה. זה היה מאוד מפחיד", סיפרה.

ההסלמה בגבול הצפון נתנה את אותותיה במצב רוחה של הכלה מאיה, כשראתה איך החתונה לה חיכתה שנים רבות נהרסת. אביה, אלברט, סיפר כי "הם היו במצב רוח רע. הכל נהרס להם בין רגע. הם חסכו שקל לשקל כדי לעשות את החתונה הזו והכל ירד לטמיון. הם שילמו כבר חצי מהכסף ואין לי מושג מה יהיה עם כל זה. אני מקווה שהם יצליחו לשרוד את זה".

כאשר יצאה מאיה מהמכונית לבושה בשמלת כלה, היא הייתה המומה מהמצלמות הרבות שקיבלו את פניה. את מקומם של האורחים החליפו אמצעי התקשורת הרבים שביקשו לתעד את המשך החיים בשגרת המלחמה. אט אט הפשיר הקרח, וכאשר הכוס נשברה החל הזוג הצעיר לחייך.

לאורך כל טקס החתונה נשמעו פיצוצים רבים אך האורחים ויתר הנוכחים מיהרו להרגיע אחד את השני: "זה הרעש שלנו, זה לא שלהם". התקליטן הוסיף לאווירה וביקש מכל האורחים "לרקוד ולשמוח עד השמיים, שנסראללה ישמע ששמחים פה".

"בהתחלה הייתי בלחץ אבל עכשיו הכל טוב", אמרה הנשואה הטרייה. "מה שהכי חשוב זה שאנחנו ביחד כבעל ואישה. כל השאר לא מעניין אותי", אמר בעלה שלומי.