שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אולי זו בכל זאת שאלה של עיתוי

    רציתי לספר שהשחקנים מוכנים אבל התפאורה חרא. הבמה מוכנה, הקהל עומד בקופות, התסריט כתוב, אבל משהו עוצר את גלגלי ההצגה הזו מלנוע. פעם חשבתי שהטיימינג הוא המלך, אחר כך התחרטתי, עכשיו אני כבר שוב לא בטוחה

    התיישבתי לכתוב על בעיית העיתוי. רציתי לספר, לשתף ולנסות להבין אם בכלל קיימת בעיית עיתוי, או שמא זה תירוץ שאנחנו ממציאים בשביל למנוע מעצמנו פגיעה בשל דחייה/סירוב/עלייה על שרטון.

     

    רציתי לספר שהכרתי גבר מקסים, במקום כל כך לא צפוי, בזמן כל כך לא צפוי ובדרך לחלוטין לא צפויה. רציתי לספר שהוא מצחיק אותי, מרגש אותי, מענין אותי, מסקרן אותי, מושך אותי, מאתגר אותי, מוציא את הטוב שבי. רציתי לספר שאחרי הרבה מאוד זמן, הכרתי גבר שגורם לי לרצות להוריד את החומות שלי, מישהו שאני מוכנה לתת לו להתקרב אליי, לגעת בי ולהרגיש אותי.

     

    רציתי לספר שאני חושבת שכל מה שקורה אצלי, קורה גם אצלו. אני חושבת שאני גורמת לו לאותם דברים שהוא גורם לי. אני חושבת שישנו ניצוץ בעיניים כשהוא רואה אותי, שישנה כימיה שקשה להכחיש אותה, ישנו חיבור שבלתי אפשרי להתעלם ממנו וקיים רצון.

     

    רציתי לספר שהשחקנים מוכנים אבל התפאורה חרא. הבמה מוכנה, הקהל עומד בקופות, התסריט כתוב, אבל משהו לא זז. אולי זה התלבושות, אולי זה הקאסט, אולי זה הבמאי הדפוק, אבל משהו עוצר את גלגלי ההצגה הזו מלנוע. קוראים לזה טיימינג בעברית לועזית. כאן אמור היה להיכנס קטע סוחט דמעות על איך עיתוי יכול להרוס הכל.

     

    אבל אז נתקלתי בעצמי, או ליתר דיוק - במילותיי. כולנו רשאים לשנות דעתנו בנושאים מסוימים. זה חלק מתהליך ההתפתחות והגדילה שלנו. אנחנו משנים עמדה, רואים דברים אחרת, חווים דברים שגורמים לנו לחשוב אחרת. אבל מהמילים שראיתי היה לי קשה להתעלם, זה היכה בי בעוצמה. באחד מאתרי ההיכרויות נשאלתי שאלה בנוגע למשפט הטוען שהכל קשור בטיימינג בין שני אנשים. תשובתי היתה: "אני חושבת שאם מגיע האדם הנכון, לא משנה מתי ואיך, זה יקרה. אם היתה בעיית עיתוי, ייתכן שהבעיה אינה בעיתוי".

     

    האם אני מפילה הכל על העיתוי, במקום להביט באמת?

     

    זו אני שאמרתי את הדברים האלה. אף אחד לא כיוון אקדח לרקותיי. המילים יצאו בצורה טבעית, מתוך משהו עמוק ופנימי בתוכי, שמאמין בהן. לפתע נפל לי אסימון כבד עם צלצול צורם בנפילתו: האם אני מפילה הכל על העיתוי, במקום להביט באמת? הרי אני זו שאמרתי שעיתוי זה רק התירוץ שלנו, איך לפתע יוצא שאני טוענת שהכרתי את הגבר הנכון בעיתוי הלא נכון. אולי אני למעשה מפחדת להבין שהבעיה בקשר היא הקשר עצמו.

     

    מכה קשה, גול עצמי. ברגע זה הקבוצה שלי, שכוללת שחקן אחד בלבד, יורדת מן המגרש מובסת. המחשבות התרוצצו בתוך ראשי, מנסה להפריד את האמת מהשאר. האם אני יודעת מהי האמת? האם אני בכלל רוצה לחשוף אותה?

     

    עיתוי, ההיית או חלמתי חלום? כולם מפזרים לאוויר "כשזה זה, זה זה". איך משהו שמרגיש כל כך 'זה' נופל בגלל בעיות טכניות בלבד? האם באמת ייתכן ששני אנשים מתאימים, עם רצון הדדי, לא ימצאו עצמם יחד בגלל שנסיבות חיים מונעות מהם זאת. עד לפני כמה זמן חשבתי כך, רציתי להאמין. כעת אני מוצאת עצמי תוהה.

     

    ושוב מהפך, הקלפים נטרפים על השולחן שאני עמלה רבות לסדרו. חייבת תמונה ברורה, חייבת להבין מה עיניי רואות ומה הן מדמיינות מתוך רחשי ליבי. מקלטים, חדרים מוגנים, אזעקות ומלחמה. יושבת במקלט בעבודה מביטה סביבי. דמעות, היסטריה, פחד וחרדה עוטפים את החדר. מנסה ללא הועיל לחייג מהטלפון הסלולרי למשפחה, רק בכדי לגלות שוב, שהרשת נפלה. חבל שאין הפתעות בתחום הזה.

     

    בחצות נשמעה האזעקה. איש לא שמע אותה, רק אני. האזעקה שהופעלה ברגע ששפתיו נגעו בשפתיי. אזעקת אמת. אך כמו באזעקות אמת, כך גם באזעקה שלי - הן נמשכות דקה ואין איש יודע מה יבוא אחריהן. אולי הכל, אולי כלום ואולי הנורא מכל. הכל מסתכם במילה אחת קטנה - עיתוי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    עניין של זמן?
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים