"לחלום במקלט. עוד יום חולף. טעם של בית"

להיות בבית. בום! השעה 02:10. לשכוח. לישון. בום! השעה 02:30. נשמע כשלנו. להירגע. לישון. בום! השעה 06:10. להתעורר. להרים את העצמות הדואבות מהמזרון על רצפת המקלט. בום! להתיישר. לעלות את 30 המדרגות עד למטבח. להכין קפה. לפתוח את מנעול הדלת. חם. לח.

הרחוב ריק פרט למנקה הרחובות, לבוש בגופיה הצהובה. מטאטא. עיניים מושפלות. בוקר טוב! לא מכיר. כנראה חדש. אותן מכוניות חונות. שלושה ימים ללא כל שינוי. אותם הצבעים, אותה הזווית. אוספת את העיתון. בום! עיני מנקה הרחובות עדיין על המטאטא. זז לאטו, קדימה, אחורה. חם. לח. ריח של קיץ שרוף. עץ הפיטנה משיר את עליו. מישהו, משהו, נשרף היכנשהו. מרימה פרח לבן-צהוב, שואפת את הריח הענוג-מתוק, שואבת נחמה.

קפה מר. בעיתון מתים, עוד פצועים. לצחצח שיניים, להתרחץ. דינג דונג!! "התושבים מתבקשים להישאר במקלטים". חם, לח. לעלות לקומה השנייה. להתרחץ. להתלבש, להתאפר. חמש דקות על השעון. משימת "רחיצת בוקר" עברה בהצלחה. כמו בטירונות.

מחשב. 40 מטופלים רשומים לבדיקה אחר-הצהריים. המזכירה בחו"ל. מתקשרת. "מי מדברת?" ברצינות? אתם בנהריה? כל הכבוד! אנחנו בתל-אביב". "כן, שלום. מצטערים, אנחנו בקריית-אתא". "כן? יש תור למרפאה? במעלות, כן? אה, בנהריה. שמה מסוכן". "היינו כבר אצל הרופא. תודה. תחזיקו מעמד".

מעייף. חם. לח. לנסוע לבית-החולים. עוד בוקר כבד. בדרך לעבור ליד הבית המופגז של אימא. מראה הילדון השומר, בגופיה צהובה ושחפ"צ, יושב על הכסא מעץ, מרגיע איכשהו. אין שינוי. החלונות עדיין לא תוקנו. "ידיעות אחרונות" דואגים להפיץ את העיתון היומי לכל הנפגעים, רק שאין אף דייר במקום. חלק מהעיתונים זרוקים על הרצפה וחלק בתוך תיבות הדואר המיותמות.

הרחוב שקט. הבנקים סגורים. בית קפה אחד או שניים פתוחים ויש איש ששותה את קפה הבוקר עם עיתון. הים פתוח. מסכי הענק על הטיילת, זיכרון המונדיאל האחרון, קרועים בחלקם. כמדי בוקר, בית הלחם פתוח. בדרך הביתה אכנס להגיד שלום. הדואר פתוח. אין דואר. הממיינים לא הגיעו. השופרסל ליד הרמזורים פתוח. משני צדדיו שומר בצהוב. שם היו נפילות בימים הקודמים. דווקא דאגו לצ'פר את הנשארים, ועל כל קנייה נתנו קולה או ממרח שוקולד חינם. צריכה לזכור לעבור אצל פייסל. אצלו יש הכל. רותי סיפרה שקצת פחות סחורה, כי לא קוטפים עכשיו, ואין מלפפון בלדי להחמצה, אך יש דברי חלב ומאפה, ירקות ופירות. הוא פתוח כל הזמן ושם גם יותר בטוח, בדרך לעכו.

דינג דונג! "התושבים מתבקשים לרדת למקלטים". גם ברוסית. עוברת במסלול מאורך את הדרך הקצרה הביתה. שורה של שומרים בצהוב בנקודות הפיגוע מהימים הקודמים. מאתמול התווספו עוד שניים. הנה הבית. טוב להיות פה. הילדים התקשרו? NO news, good news. והטלוויזיה. אי-אפשר לברוח ממנה. אחת במקלט, אחת בפינת האוכל. מזל שיש ספרים.

לאכול ולרדת למקלט. עכשיו הפינוק האמיתי. "שלאף שטונדה" שעליו אני חולמת כל השנה. אף מטופל לא יגיע. אפשר להתענג על עוד ספר. יבורכו מאיר שלו ("יונה ונער") ויוכי ברנדס ("גרעינים לבנים") וד"ר ברני ס. סיגל ("אהבה, רפואה ונסים") שהנעימו את זמני. חבל שאי-אפשר לקנות עכשיו עוד ספרים. אין איפה. אולי בגלל שהתותחים רועמים, המוזות יכולות לשתוק. ואולי אם המוזות ידברו, ישתתקו גם התותחים. לחלום בתוך המקלט. עוד יום חולף. טעם של בית.

ד"ר אורה ביטרמן, רופאה, מתגוררת בנהריה