חזרה לשגרה

אני אוהבת את ימי חמישי, יש בהם משהו שונה, אחר ומיוחד. ניחוח של חופש שנישא באוויר ועוטף את הגוף במעטפת קלילה שמלווה אותך לאורך כל היום. לא משנה מי יקרה באותו יום, למחרת מאפסים שעונים ומכבים את שעון החול השבועי ליומיים. למחרת אפשר להתעורר באופן טבעי, ללא שעון וללא לו"ז מתוכנן מראש.

החלטנו לנסות ללכת לקניון, אחותי ואני. אחרי חודש בבית, ללא הרבה פעילויות פנאי, הגיע הזמן לנסות קצת מהדברים הישנים והטובים - שופינג. מגיעות לגרנד קניון ועומדות בתור ארוך של רכבים הממתינים לבדיקת המאבטחים בכניסה לחניון. סימן טוב, כמה שיותר רכבים, כך יותר טוב. פותחות את הבוקר בבראנץ' כיפי ומרגיע.

"ברגעים אלו נשמעת אזעקת אמת ברחבי חיפה. אתם מתבקשים להיכנס למרחבים המוגנים", קריין הקניון מודיע בקולו העורבי משהו. כיפי ומרגיע אמרתי?! לחיי האירוניה. לקחת את התיק, את הסיגריות, את הטלפון ואת השקית הבודדת שהבאנו מבעוד מועד, וללכת לכיוון המרחב המוגן. הבראנץ'? יחכה.

אחרי מספר דקות מגיחים שוב החוצה וצועדים לעבר השולחן שלנו. מספר דקות לאחר מכן הקפה מגיע והקריין מודיע "חזרה לשגרה". אוקיי, זה התחיל רע, אבל מכאן זה רק ישתפר, אתה אומר לעצמך. קפה הפוך, בדיוק כמו שאני אוהבת, האם יש משהו טוב מזה?

"ברגעים אלו נשמעת אזעקת אמת ברחבי חיפה. אתם מתבקשים להיכנס למרחבים המוגנים". אני יכולה להישבע שלפני דקה שמעתי את המשפט הזה כבר, איזה דז'ה-וו. אני כבר לא מדברת על המונח "אזעקת אמת" שגורם לי להרים גבה בתמיהה. האם בתקופה זו אני נחשפת גם לאזעקות שקריות/מזויפות? האם אנשים כבר מצאו דרך להעתיק את האורגינל והם מפיצים אותו ברבים?

הקפה יחכה, הכל יחכה. שוב תיק, סיגריות, טלפון ושקית. שטויות, זו רק דקה מתוך יום שלם של כיף ורוגע. אולי דקותיים. כבר אין לך באמת כוח לעמוד במרחב המוגן, נעמדים צמוד אליו מהצד השני, הלא בטוח, של הדלתות. מדליקים סיגריה ומחכים.

בדרך חזרה כבר אי-אפשר להתעלם מהרחש סביבך. רס"ר שמועתי הגיע לגרנד קניון והוא כעת עושה סיבוב דאווין בין השולחנות. אם תתאמץ מעט תוכל לשמוע את מה שהוא אומר. דבריו מסתכמים במשפט אחד קצר וקולע: כל חיפה חרבה, אתה נמצא במבנה האחרון והיחידי ששרד בעיר. תודה לאל באתי עם אחותי וברכב שלי, לפחות משהו נשאר לי מעבר לתיק, לסיגריות, לטלפון ולשקית.

הבראנץ'? שיחכה למישהו אחר, לך כבר אין תיאבון. הקפה? הפך להיות קפה קר. המצב רוח? עף עם הרוח. Boxing day - אכן מתחשק לך לאגרף מישהו.

אין כמו ימי שישי, תחילת סוף השבוע והחופש שאיתו.

בערב מנסים שוב את מזלנו, לאחר שגילינו כי חיפה לא נחרבה ומעבר לשקית ולאחותי יש לי עוד כמה וכמה דברים ואנשים ששרדו. ערב בנות בחוץ. אני מניחה שהשאלה שמעסיקה את חצי העולם (הגברי) היא השאלה בנוגע לשיחת נשים. הייתי שמחה לגולל בפניכם שיחת נשים מהי ולהיכנס לכל פרטיה. מעבר לכך הייתי רוצה בזה עד מאוד. מזהירה אתכם מראש השיחה אינה מיועדת לילדים.

זה התחיל בסיכום שבועי של מה נפל, כמה ואיפה היינו. משם זה דילג בקלילות למה הפלנו, כמה ולמה. במעבר חד הגענו לבעד ונגד הפסקת האש ולגרסאות הרבות שלה ומשמעותן. אפילו הצלחנו להשחיל שיחת נוסטלגיה על ימים טובים אי שם ב-1991. כן, כן, לא טעיתם מדובר על מלחמת המפרץ. קינחנו עם יחסינו/מלחמתנו לאן וסגרנו את הערב. אין כמו שיחת נשים. שיחה עמוקה בין ארבע חברות שלא כוללת את הדברים השטחיים היומיומיים של גברים, סקס, עבודה וחלומות.

כולם צועקים לעברך חזרה לשגרה. אף-אחד לא טורח להסביר לך איך חוזרים לשגרה ומהי השגרה הזאת שכולם רוצים שתחזור אליה. השגרה היחידה שאתה מכיר, היא שגרת המלחמה.

ילדים זה דבר מופלא. יש להם זיכרון לטווח קצר מאוד. מה שהיה אתמול ולא חזר על עצמו, מבחינתם לא היה מעולם. היכולת לשכוח דברים כל-כך מהר. אומרים שכניסה לעולם המבוגרים שוחקת הרבה מאוד מהיכולות המקסימות של הגיל הרך. כנראה שלא שוחקת לגמרי.

אני לא ממש זוכרת מה היה לפני, אבל כולם בטוחים שאם יאמרו לי מספיק פעמים לחזור לשגרה, אני אצליח. לא שאני לא מנסה, אבל אני לא חושבת שאני כבר זוכרת את הדרך חזרה הביתה.

• מירב רזניק, מתגוררת בחיפה. לטורים הקודם של מירב לחצו כאן