בדרך לסלון הכלות עבר מעליה טיל

יוסי, בן 31, דוקטורנט במדעי המדינה, ושמרית, בת 25, הלומדת לתואר ראשון בהנדסת חומרים וכימיה, המתגוררים כעת בחיפה, תכננו להתחתן בספטמבר בקיבוץ אפק. כמו זוגות רבים, גם הם נאלצו בגלל המלחמה לבטל את החתונה המתוכננת ולדחותה למועד לא ידוע. לשמחתם, שמעו השניים החתונה הקבוצתית שמארגן אלירן ברדוגו לזוגות מהצפון, ולכן לא רק שהחתונה לא תידחה, היא אפילו הוקדמה בשבועיים וחצי ותתקיים הערב (14.8).

"אני עושה שני תארים במקביל, כך שאני אדם מאוד עסוק", אומרת שמרית. "לפני כמה חודשים הבנתי שעם הלו"ז וצורת החיים שלי קשה מאוד להכיר אנשים חדשים, ולחכות לאביר על הסוס הלבן בבית נראה לי נאיבי, אז החלטתי לחפש אותו ונרשמתי ל-JDate. במהלך החודש וחצי שהייתי רשומה שם רוב התקשורת עם אנשים היתה דרך המסנג'ר, ולדעתי, די לקויה. זה נסחף לשבועות של שיחה במסנג'ר בלי להיפגש, ואני די התייאשתי מהקטע הזה", היא מוסיפה. "ואז נכנסתי לתקופת מבחנים והחלטתי שנמאס לי ואני רק אציץ באתר פעם בשבוע. מובן שבדיוק באותו רגע הגיעה ההודעה מיוסי".

יוסי שלח הודעה קונקרטית ופשוטה: "הכרטיס שלך מצא חן בעיני, אשמח להכיר אותך. זה הטלפון שלי, אם את רוצה תשלחי לי את שלך". ההודעה הפשוטה, שלא כללה שום אזכור לתוכנת המסרים המיידיים, מצאה חן בעיניה, והיא שלחה לו את מספר הטלפון שלה. יומיים לאחר מכן יצאו לדייט ראשון, ומאז נפגשו כל יום.

בניית האהבה נעשית בשלבים, קליפות קליפות

"נכון, ראיתי אותו בהתחלה והתלהבתי ממנו מבחינת מראה ואינטלקטואליות, אבל ההתלהבות הזאת לא הרשימה אותי, כי ידעתי שהיא יכולה להוביל גם לאכזבה", מסבירה שמרית. "אני לא מאמינה באהבה ממבט ראשון, אלא שבניית האהבה נעשית בשלבים, כקליפות קליפות. הדרך הכי טובה לגלות מי הוא האדם שמולך היא באמצעות פגישות יומיומיות, בהן את רואה את האדם בכל המצבים שלו. בן אדם יכול להיות נעים איתך כשהוא נפגש איתך לעיתים רחוקות, אבל כשהוא נפגש אותך כל יום כמה הוא יכול להתאפק?"

"די מהר הצהרנו כוונות, וכבר בשבועיים הראשונים דיברנו על זה שאנחנו הולכים לכיוון של חתונה. כשהבנתי שהוא מוצא חן בעיני עשיתי בדיקה", היא אומרת וצוחקת, "במהלך שיחת חולין הפלתי עליו את המשפט הבא: 'נו בטח, אתה בן 31, כבר מחפש להתחתן, אוקיי, זה בסדר גם אני מחפשת את זה'".

הצעת הנישואים נכתבה בליפסטיק על החלון

יוסי לא נבהל. הם המשיכו לצאת כל יום והפכו מעורבים יותר ויותר אחד בחיי השני. אחרי שלושה חודשים החליטו להפגיש בין ההורים שלהם. הפגישה נקבעה ליום שישי, ביום חמישי יצאו למסעדה. כשהיתה שמרית בשירותים, רשם יוסי על החלון, בליפסטיק שנפל מהתיק שלה, 'שמרית, התינשאי לי?' וסגר את הווילון. כשהגיע הקינוח, התלונן על החום והסיט את הווילון.

"התגובה המיידית שלי", מספרת שמרית במעט מבוכה, "היתה 'איזה חלון מטונף', כי מהזווית שישבתי לא ראיתי טוב את הכיתוב. כשנעמדתי נכנסתי לשוק טוטאלי".

אחרי שבועיים הצהירו על כוונות לחתונה. יוסי ושמרית בחגיגת החינה

כבר באותו הערב התחילו לתכנן את החתונה. שמרית התעקשה על חתונה בקיץ, יוסי התעקש על חתונה קרובה, ולכן החליטו, בתחילת יוני, על חתונה בספטמבר. מה שנראה לרובנו משימה בלתי אפשרית הפך עבורם למשימה פשוטה. "שנינו אנשים מאוד היפראקטיביים, מאוד אוהבים לעשות ולתקתק עניינים, מאצילים סמכויות אחד על השני, כל אחד מה שהוא טוב בו", מבהירה שמרית. התחלנו לתקתק עניינים, ראינו כמה מקומות והחלטנו לסגור בגני אפק. התחלנו להריץ תקליטן, צלם, מתופפים, רקדנית בטן, סגרנו את הכל חוץ מהשמלה והחליפה".

'איזה שטויות אתה מדבר? קטיושות? אנחנו בחיפה"

ביום הראשון ללחימה בצפון הקפיצה שמרית את יוסי לעבודה ונסעה לעבר סלון הכלות. "היה לי פנצ'ר, עצרתי את הרכב בצד ומישהו בא לעזור לי", היא נזכרת. "פתאום שמעתי בום, חשבתי שהגלגל התפוצץ, ובחור שעזר לי אמר לי 'תתכופפי, קטיושות'. הסתכלתי עליו המומה ואמרתי לו 'איזה שטויות אתה מדבר? קטיושות? אנחנו בחיפה". ואז הסתכלתי למעלה וראיתי טיל באוויר. התחפרתי מתחת למכסה המנוע, שומעת את הבומים ומתפללת לאלוהים שיעזור לי".

לסלון הכלות כבר לא הגיעה באותו יום, וכשהעמיקה הלחימה, הבינו שאין מנוס, וגם מאחר שמרבית קרובי משפחתה של שמרית מתגוררים בקריית שמונה ובנהריה, עליהם לבטל את מסיבת החתונה ולהסתפק נכון לעכשיו בחופה ברבנות. הם קיבלו את הדין, אבל אז נפלה עליהם משמיים ההודעה על האירוע הגדול שמארגן ברדוגו בנמל תל-אביב. "החלטנו לנסות, היינו בראיון אצלו, ולמחרת הודיעו לנו שנשתתף בחתונה", מספרת שמרית. "הבנו שזה הולך להיות משהו מאוד מיוחד ותהיה לנו הזדמנות לחגוג את החתונה בצורה מאוד יוצאת דופן. נכון שהחתונה היתה אמורה להיות אישית והפקה שלנו, ועכשיו זה הולך להיות משהו מאוד קולקטיבי, אבל גם מאוד מרגש ומיוחד. בסך הכל כולנו באותה סירה, כולנו נאלצנו לבטל את החתונה שלנו בגלל המלחמה".

בשל מגבלות ההפקה, הוקצב מספר המוזמנים למאה איש לזוג, ועל כל המוזמנים לאשר את הגעתם, מה שמוביל

לקשיים מיוחדים עבור מי שמרבית בני משפחתם תושבי הצפון. "רוב המוזמנים שלנו עזבו את הבתים שלהם, אם מתארחים ואם פונו בהוראת פיקוד העורף, ואנחנו מתקשים ליצור איתם קשר", אומרת שמרית בעצב, "המשפחה הקרובה נמצאת עכשיו בהתמודדות עם מלחמה, ויש בי צד שממש מתבייש, כשאנשים תחת אש ובחרדות יומיומיות וחיילים נהרגים, להתקשר לאנשים, לומר להם 'הקדמתי את החתונה' ולבקש מהם לשמוח".

אתר הזוגות של החתונה הקבוצתית

• יש לכם סיפור היכרות מרגש, משעשע, מיוחד במינו? כיתבו אלינו בצירוף תמונה, ואולי נפרסם אותו כאן.