שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    גדול על פרץ
    המלחמה חשפה את ישראל בחולשתה ובאיוולתה, צה"ל לא סיפק את הסחורה, ושר הביטחון מימש את הספקות
    בראשית המערכה, עת נחטפו שני החיילים ונהרגו שמונה, ראש הממשלה ושר הביטחון לא רוו נחת מהצהרותיו השחצניות של נסראללה. הוא הזכיר להם כמה הם טירונים במנהיגותם, ואולי בשל כך יתקשו להתמודד עם האתגרים שהציב כנגדם. עמיר פרץ החזיר לו ממש באותה מטבע עצמה - של שחצנות מתגרה וילדותית - שהעידה על כמה תכונות בעייתיות באישיותו, הנחשפות במיוחד מאז היה לשר ביטחון בכלל ובימי המלחמה בפרט. הוא פנה אל מנהיג חיזבאללה והזהיר אותו שעוד ילמד לדעת מיהו, ויצטער על שהתגרה בו. כעת יכול פרץ לבלוע את כובעו. אדרבא, אולי הוא זה שצריך היה להפנים באורח משמעותי ביותר את השם חסן נסראללה בטרם יצא למלחמה, ולבטח במהלכה.

     

    באמירתו המתגרית והשחצנית של פרץ, "אתה עוד תזכור את השם הזה" (בגוף שלישי, משל היה נפוליאון), התגלמה אמונתו המוחלטת בכישוריו שלו וביכולותיו של צה"ל. לא צריך להרבות בדוגמאות כדי להראות שהתנהלות הדברים הוכיחה בדיוק את ההיפך. מהלכי המלחמה חשפו את ישראל בחולשתה ואיוולתה, הצבא לא ממש "סיפק את הסחורה", ושר הביטחון שב והוכיח שהתפקיד והתואר גדולים עליו בכמה מידות. הוא לא הצליח להזים את הספקות שליוו רבים וטובים עת התמנה לתפקיד. את עולמו היה קונה אילו התייצב בראש העשייה הכלכלית-חברתית של המדינה בזמן המלחמה, משימה שנראית חיונית במיוחד בימים אלה.

     

    משלל אימרות הכנף של ראש הממשלה, די אם נצטט את הבטחתו שהמזרח התיכון של אחרי המלחמה ייראה שונה לגמרי מזה שהיה לפניה. הבטחה זו נראית לפי שעה כמשאלת לב, שמוטב היה אילו נשארה כמוסה וחתומה בינו לבינו. הכאוס שמאפיין עכשיו את הזירה בה אנו חיים לא מעיד על "סדר חדש". מכל מקום, לא נמצא כיסוי בשטח להצהרות הנסחפות והלא-צנועות שיצאו מפיהם של שני קברניטי המלחמה הזאת מאפיינות במידה רבה את לב הטרגדיה של המלחמה כולה.

     

    תחילת המלחמה בהסכמה ואמון ציבורי נדירים בהיקפם ועוצמתם, והמשכה בהסתבכות רבתי, שגרמה למחולליה לבזבז ולשחוק באורח בלתי נסלח את הקונצנזוס שתמך בהם. גם אם הרציונל ה"גרעיני" של המלחמה הזאת - השתקתו האופטימלית של חזיבאללה והעומד בראשו - היה מוסכם גם על ספקני הספקנים, הרי שיישומו בשטח נולד בחטא הפזיזות, הרשלנות, ההרפתקנות, המגלומניה והיעדר-מידתיות - עד לכישלון צורב. ספק אם לאולמרט ופרץ בעצמם יש עוד שמץ אשליה שחיזבאללה יפורק מנשקו, ארסנל הקטיושות שלו יושמד ואלו שוב לא יפלו בשטחי ישראל. ואם כל זה לא יקרה, אזי מה תכלית ותוחלת המלחמה הזאת, בסופו של יום?

     

    האמת, ספקות הפרופורציה ניקרו כבר בתחילה. אירועים דומים לחטיפה - קשים וכואבים ככל שיהיו - כבר קרו בעבר, והתגובה
    הייתה אז נקודתית ומידתית. אירוע ה-12 ביולי לא היה חריג במהותו, ועל פניו לא היה בבחינת "קאזוס בלי". לא נעמדנו בפני סיטואציית "אין ברירה", ודאי לא ניצבנו אל מול סכנה קיומית למדינה. דווקא בשל כך, ההיערכות והמוכנות האסטרטגית, הטקטית, הלוגיסטית והעורפית צריכה הייתה להיות "סגורה" ברמה הגבוהה ביותר. אבל מה שהתברר ימים ספורים לאחר תחילת המערכה - שנפתחה ביוזמתנו אנו - הוא שמכל ההיבטים האפשריים, התמונה הפוכה בדיוק: האלתור, ההפכפכנות, ההימור, האיוולת, היעדר המידתיות - הם שאפיינו את התמונה, שהלכה והסתבכה לנגד עינינו. וכגודל היומרה - עוצמת הכישלון.

     

    בדיעבד מתברר שהתייחסותו הספקנית-לגלגנית של מנהיג חיזבאללה כלפי מנהיגי ישראל, כאל טירונים מדיניים ואסטרטגיים, לא הייתה מופרכת ומופרזת מדי. לרגע נדמה שאכן מוטב היה שיפָנו את מקומם לאחרים, מנוסים ושקולים מהם. אבל ספק אם יש כרגע במצאי טובים ועדיפים מהם. ודי בספק הזה לבדו כדי להעכיר את הרוח עד מאוד.

     

    דן שביט הוא סופר, חבר קיבוץ כפר סאלד שבאצבע הגליל

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים