"ארקדי מלך, תותח-על. נבחר בו לראש ממשלה"

חם. חם מאוד בניצנים. הטמפרטורות האנושיות עולות שם מהר מאוד: אנשים עצבניים, יש לפעמים מריבות על מאווררים. אבל אני חושב שגם אם תשימו 5,000 שוויצרים כפריים שלווים בסיר לחץ שכזה, יהיו קצת מריבות. זה לגיטימי, ודאי בהתחשב בכך שתושבי הצפון חיים כפליטים ברחבי הארץ כשביתם מופגז בקטיושות, ואין להם מושג אם תהיה להם עבודה כאשר יחזרו. הם מוציאים כסף כל העת,

לא זכו עדיין לכל פיצוי מהממשלה וחלקם כלל לא קיבלו משכורת מתחילת המלחמה.

בכפר האוהלים שוהים כעת כ-4,000 איש (בשיאו הוא קלט כ-5,000 צפוניים על מזוודותיהם). האזרחים שהגיעו, עולים חדשים מרוסיה ומאתיופיה, צברים, ערבים וצד"לניקים לשעבר, לא יכולים לממן לעצמם שהות בבית-מלון ואין להם היכן להתאכסן במרכז ובדרום הארץ.

בימים הראשונים כל מי שהגיע הוזמן להתארח אך עכשיו, לאחר שהחלה נהירה המונית, מחלקות הרווחה ביישובי הצפון הן שמשגרות אל הכפר את תושביו. אגב, הנהלת המקום דואגת לסלק את מי שעושה בעיות. שוכני האוהלים, מצדם, זועמים על פרסומים בתקשורת שיצרו רושם שבניצנים שורים הפקרות וגילויי אלימות. 

"ארקדי מציל נפשות ואם הוא יתמודד לממשלה נבחר בו בטוח". שבט לוי

תחנה ראשונה: אוהל השתייה בכפר

הגענו לניצנים בשעת צהריים מוקדמת. חום אימים, אז אני ניגש לאוהל השתייה כדי להרוות את צימאוני. בכפר האוהלים חשבו כמעט על הכל, וכל היום מוגשת שתייה חינם: מים מינרלים, לימונדה, תה וקפה.

בדרך לדוכן אני מתוודע למשפחת לוי המורחבת מצפת ומנשר, שנמצאים כאן כבר שבוע וחצי. כמו הורים אחרים שפגשתי הם מספרים שהחליטו לבוא בגלל הילדים. "הבן היה מפוחד מהאזעקות, קיבל פיק ברכיים", אומר אחד מראשי השבט. "המשפחה שלנו מפוזרת בכל רחבי הארץ, באר-שבע, שוהם ומקומות אחרים, חלק עוברים מבית לבית דרך מודעות באינטרנט. אנחנו עם אוהב במצבים כאלה, ביום קשה אנשים מתאחדים.

"אנחנו מצדיעים לארקדי, ארקדי מלך, תותח-על", הוא מוסיף. "הלוואי והיו עוד אנשים כמוהו. ארקדי מציל נפשות ואם הוא יתמודד לממשלה הבאה אנו נבחר בו בטוח. בשעת צרה אתה יודע מי החברים שלך. יש בארץ הרבה עשירים שלא תורמים כסף ואנחנו מספקים להם פרנסה, לעומת זאת אנחנו לא קונים שום דבר מגאידמק".

הרוחות נסערות ומתחיל ויכוח האם ארקדי יוכל להיות ראש ממשלה. בסוף אנשי השבט מתפשרים ומחליטים שהוא יהיה חבר-כנסת, והשקט חוזר לאוהל השתייה. 

"רוב הילדים מתמודדים בצורה יפה ומצבם טוב". רופאי הנפש של הכפר

תחנה שנייה: פינת השירות הפסיכולוגי המאולתרת

בכפר אני פוגש את את שי חן-גל, איש משרד החינוך שמפעיל במקום צוות של פסיכולוגים ויועצים, חלקם מתנדבים. יש להם פינה קבועה, אך הם מסתובבים בין האוהלים ומחפשים למי אפשר לעזור.

חן-גל מספר על ילדים שסובלים מהרטבות וחרדות, שמציירים בתים הרוסים מקטיושות וחולמים שההורים שלהם נהרגים. "הקטיושות הן הגורם העיקרי למתח וחרדה, אך רוב הילדים מתמודדים בצורה מאוד יפה ומצבם טוב למרות הקשיים", הוא מדווח.

10 שקלים תמורת איסוף כוס בדלי סיגריות. אחד מילדי הכפר פולה דמי כיס  

תחנה שלישית: מתקני השעשועים לילדים

אני מתקשה להבין את חוסר הפרגון של עיתונאים ורבים אחרים נוכח הסדר והארגון המופתי בניצנים. חשבו שם כמעט על הכל, אפילו על פעילויות לילדים דוגמת פינות יצירה, מתקנים מתנפחים, פינת ליטוף ארנבות ובעלי-חיים נוספים, גני ילדים ועוד.

רגע, יש עוד: כלבייה למי שהביא עמו כלב, עובדים סוציאליים, מרפאים אלטרנטיביים, מרפאה, הרקדות המוניות, שיעורי קפוארה, סלסה, ריקודי בטן ויוגה, שיחות טלפון בחינם והופעות הנערכות מדי ערב. בכפר שוהים גם עורכי-דין שמספקים סיוע משפטי, פסיכולוגים, אוטובוסים יוצאים לאשקלון אחת לחצי שעה, במקום מחולקים טיטולים, עיתונים, מטרנה, ותמצאו שם גם מכולת ניידת, סניפי בנקים, ספרים, קוסמטיקאיות ומקעקעים.

ואם כבר רשימה, למה להפסיק? שלוש ארוחות מזינות את אורחי הכפר מדי יום, ב-20:00 בדיוק מודלקת טלוויזיה לצפייה קולקטיבית בחדשות המוקרנות על מסך ענק, וכל מספר דקות מודיעה מערכת הכריזה על מגוון הפעילויות.

הסתובבתי בין מתקני השעשועים לילדים המופעלים על-ידי חברה חיצונית. בקצה המגלשה יושב אלכס בן העשר מקריית-ביאליק, מנהל את התור. בידו האחת הוא מחזיק צינור מים ובידו השנייה מורה לילדים מתי אפשר לגלוש.

תוך כדי שיטוט גיליתי שאפילו על פרנסה חשבו מנהלי הכפר, המאפשרים למבוגרים לעבוד כשומרי אוהלים או לעזור בתפעול תמורת 250 שקל למשמרת. הילדים מקבלים 10 שקלים תמורת איסוף מיכל של בדלי סיגריות.

"באנו ליום-יומיים, כל יום אנחנו אומרות מחר נלך - ונשארות". מסדר אוהלים  

תחנה רביעית: מחוץ לאחד האוהלים

תכירו, אתי משלומית ואחותה חנה מטירת-הכרמל, שנחתו כאן לפני כשבוע. "הבעלים שלנו נשארו לעבוד בצפון ואנחנו באנו לפה", הן מספרות. "בהתחלה היינו אצל ההורים בטירה וראינו שגם שם לא בטוח, אז החלטנו לבוא", משחזרת אתי. "האמת, באנו ליום-יומיים, כל יום אנחנו אומרות מחר נלך, ואז נשארות.

"אתה מבין, מתרגלים לשקט, זה מכפר על המצב הקשה", אתי ממשיכה. "אנחנו משתדלות לא להוציא כסף ואם חסר לנו משהו נוסעות לאשקלון. בהתחלה היה קשה עם החול, אבל מתרגלים. זה שווה את השקט. המדריכים נהדרים ונותנים יחס אישי, ולפעמים אני מצליחה לשבת בפינות המוצלות בחוף הים ושוכחת מכל הבלגן".

"מביאים שקית עם הכביסה מלוכלכת ומקבלים הכל נקי ומגוהץ". אוהל שינה

תחנה חמישית: בתוך אחד האוהלים

האוהלים ממוספרים, מסודרים, נקיים ומרווחים. בכל-אחד מהם יש מאווררים גדולים, נקודות חשמל ובפתחם שומר שמשגיח על ההתרחשויות - בנוסף לסיורי המשטרה הפוקדים את הכפר. רצפת האוהלים עשויה פרקט עץ ומדי פעם מחטאים אותם.

אני נכנס לאחד האוהלים, שדייריו המרוצים מהתנאים מספרים לי איך מושב ניר בנים הזמין אותם באחד הערבים. "האירוח כלל שחייה לילית, הסעות לבתי התושבים להתקלח בבתים הפרטיים שלהם ואחר-כך 'על האש'. הציעו לנו להישאר לגור שם, ותראה - קיבלנו חולצה", הם מדגמנים בהתרגשות.

בסוף השיחה אנחנו הולכים ביחד להתרשם משירותי הכיבוס של הכפר. "אנחנו מביאים שקית עם הכביסה המלוכלכת ומקבלים למחרת הכל נקי ומגוהץ", הם מתארים.

"איפה אנשי העסקים הדתיים כשצריך אותם?". קיר התהילה של ארקדי

תחנה שישית ואחרונה: היציאה מהכפר

להתפעלות הגורפת מהארקדי-לנד, מצורפות גם כמה הסתייגויות. "פליטים רבים מהמגזר הדתי לא יכולים לבוא לפה בשל אורח חייהם המסורתי", מלינים האורחים (ואני שואל: איפה הם, כל אנשי העסקים הדתיים, כשבאמת צריך אותם?).

רגע לפני פרידה, בדרכי החוצה אני פוגש משפחה מעכו המנהלת משא ומתן עיקש על הזכות לחדור אל הכפר. מה עלה בגורלם? אין לי מושג. הדרך אצה רצה לי אל הבועה התל-אביבית.