אל על קעידה

האמת, לא רציתי לראות את "טיסה 93". אם צפייה בקולנוע היתה נשמרת כעיסוק לשעות הפנאי ולא כפרנסה, או אם לא הייתי מחליט להקדיש את רוב המדור ליום השנה החמישי לאירועי 11.9, זה בהחלט יכול להיות סרט שהייתי מדלג עליו (ממש כמו ולהבדיל, "דלתות נפתחות", שמבט אחד בטריילר שלו הבהיר לי שמהסרט הזה אני צריך לשמור מרחק). במילים אחרות, הכרחתי את עצמי לצפות ב"טיסה 93", סרטו של פול גרינגראס על המטוס החטוף הרביעי, שנוסעיו ניסו להיאבק בחוטפיהם ולמנוע מהם להתנגש בגבעת הקפיטול בוושינגטון. ולמה? בעיקר כי אני מכיר את גרינגראס הבמאי, ודי סולד ממנו. ראיתי את "בלאדי סאנדיי", סרטו על הטבח שביצעה המשטרה האנגלית במפגינים איריים ב-1972. האמריקאים התלהבו מהסרט והעניקו לגרינגראס, במאי ותיק ומיומן בטלוויזיה ובקולנוע באנגליה, קריירה הוליוודית. אני שמתי אותו ברשימה השחורה שלי. תכף אסביר למה.

אני שמח שהכרחתי את עצמי לצפות לבסוף ב"טיסה 93" ומודה לאל, פעם נוספת, על הג'וב הזה שבו אני חייב להתמודד עם סרטים שעורי דק מדי לספוג כצופה מן המניין. הנה השורה התחתונה: הסרט מצוין. אבל הנה השורה התחתונה של השורה התחתונה: אני שונא אותו.

הסרט מצוין כי הוא מצליח להטביע אתכם באופן מוחשי מאוד בתוך האירועים. המתרחש על המטוס. ההבנה במרכז הבקרה שמשהו יוצא דופן קורה הבוקר. הברדק באגפי הפיקוח והשליטה. התגובה שלי לסרט היתה פיזית. הוא האיץ את הדופק לרמות מסוכנות, האט את אספקת האוויר לריאות, יצר מועקה. עוד עשר דקות ממנו והוא היה גורם לי להתקף חרדה והקאות. הוא כמו אגרוף בבטן, שמגיע אחרי מהלומת קורנס על הראש. היכולת של קולנוען לעשות את זה לצופיו היא מלאכה גאונית של יצירת אשליה. גרינגראס הוא במאי סופר מוכשר - ואת זה ראיתי כבר בסרטו הקיטשי, האיום והנצלני, "על כנפי האושר". הוא לא אמן, הוא פשוט יודע ממש טוב איך ליצור תנופה ויזואלית והזדהות אנושית עם דמויות. והדמויות שלו תמיד נמצאות במצוקה, על פי תהום, באופן הכי מילולי - בין שמיים וארץ. בין חיים ומוות. ומה שהוא עשה ב"בלאדי סאנדיי", וכפליים מזה ב"טיסה 93", הוא לנצל את הכישרון הזה עד כדי סכנה.

קורבנות טיסת יונייטד אמריקן איירליינס 93, מניוארק לסן פרנסיסקו - שעשתה סיבוב מעל אוהיו ופנתה לכיוון וושינגטון ושהתרסקה ליד העיירה שנקסוויל פנסילבניה - הצליחו לתעד את עצמם לפני המוות. בבלבול ששרר אצל הטרוריסטים, הצליחו הנוסעים להתקשר מהמטוס לקרובי משפחה, כוחות הביטחון, חברת התעופה, ולדווח מה קורה במטוס ומה בכוונתם לעשות. החומרים האלה תועדו ופורסמו. תמלולי השיחות. צעקות הטייס בקוקפיט. שברי מילים וקריאות מרעשי הרקע. מבין כל מה שקרה באותו בוקר יום שלישי, ההתרחשות על המטוס הזה היתה הכי מפורטת. ובכל זאת, זו כרוניקה של מוות המוני ידוע מראש, אבל לא כרוניקה שלמה. כדי להשלים את התמונה היה צריך גרינגראס להשתמש גם קצת בדמיון, בהשערות, במילים אחרות: בבדיון. אלא שגרינגראס, הנעזר בבארי אקרויד, צלמו הקבוע של קן לואץ', מגדולי הקולנוע הריאליסטי של ימינו, מצליח ליצור מצג שווא של אמת מוחלטת בסרטו. זה כישרון אדיר להגיע ליכולת הזאת. אבל באותה עת זה גם כישרון מסוכן מאוד. גרינגראס הוא פשוט יוצר שמפחיד אותי. לקולנוע שלו יש עוצמה של כלי נשק, ואני לא בטוח שהוא נמצא בידיים אמינות.

עוד ב"סינמסקופ" בגיליון "פנאי פלוס": על "גיהינום", "הסופר אקסית שלי" ועוד