אצל ביבי בטלוויזיה

בתעמולת הבחירות של אהוד ברק לפני שנה וחצי הופיע בנימין נתניהו תמיד בתוך טלוויזיה, ושורת הפתיחה הקבועה היתה: "אצל ביבי בטלוויזיה". המטרה היתה להציג את נתניהו כיצור וירטואלי, החי בתוך הקופסה, מנותק מהחיים האמיתיים ומהמצוקות האמיתיות של האזרח הכמה לשינוי. אתמול שב נתניהו לתוך הטלוויזיה שלנו, 24 שעות אחרי שברק עצמו היה באותו מקום, והזכיר לנו שאין תחרות.
המטרה של ביבי שקופה: כשם שבמהלך חקירת ההובלות והמתנות ניסה ליצור אווירה, לפיה היועץ המשפטי לממשלה מסתכן בכך שהוא יקבע מי יהיה ראש ממשלה בישראל, כנגד רצון העם, כך ביקש להעמיד אתמול באותו מקום את הכנסת: אם לא תאפשרו לי להתמודד, אמר המסר הברור שלו, אתם מעוותים את רצון העם.
אבל כרגיל אצל נתניהו, המהות היתה שנייה לסגנון. ברק היה מתוח, עצבני, מדקלם; ביבי נראה (והיה) במדיום שלו: נינוח, מחויך, מודה בטעויות (ומשליך אותן קצת על הצד השני), מדקדק באינטונציות של כל תשובה. את כל השאלות שהתחילו ב"רק לפני שנה וחצי" הדף בקלילות. הוא נראה כראש ממשלה מכהן הרבה יותר מברק.
הנה כי כן, נקבעו קווי התיחום. המערכה של נתניהו לאפשר לו להתמודד נראית כבעלת סיכויים טובים להצליח, המסרים של שני הצדדים לקראת הבחירות ברורים. לפני 18 חודשים הצליחו ברק ואנשיו לשכנע אותנו שיש מציאות מחוץ למרקע, אבל בשביל רוב הישראלים המציאות הזו היא לא ממש איי איי איי. וזה אולי הדבר המרכזי שנתניהו בונה עליו: אחרי שנה וחצי של ברק, אנחנו יודעים שאצל ביבי הייאוש אולי לא יהיה יותר נוח, אבל הטלוויזיה לפחות תהיה טלוויזיה.