שתף קטע נבחר
זירת הקניות

סופר מודל

בניגוד לסלבריטאיות ששורדות בתעשייה בזכות אספקת שערוריות סדירה, גלית גוטמן מקפידה לשמור על תדמית ממלכתית. בריאיון אישי היא נזכרת בתחילת הקריירה, ומדברת על זוגיות נוצצת, ניתוחים פלסטיים ודיאטות. ויש גם סקופ: היא אוכלת לחם לבן!

אם נדמה לרגע את גלית גוטמן ליוגורט, היא לא תהיה יופלה אפרסק שובב או מילקי שכל ביס ממנו מלווה בתחושת חטא, אלא דנונה-ביו לבן, אפס אחוז שומן. כי למרות שהיא נהנית ממעמד של דוגמנית-על, היא מקפידה לא לעורר שערוריות ולשמור על תדמית ייצוגית ללא רבב. לא תתפסו אותה מטנפת קולגות בראיונות, מטיילת בשינקין בפיג'מת דובוני אכפת-לי ורודה לעיניי ציידי פפרצי רעבים, או מגיעה לטקס נוצץ כשהיא לבושה בניגוד לכללי האופנה המחמירים. שתי העונות בהן כיכבה כמנחת תוכנית הריאלטי "הדוגמניות" בערוץ 10 הקנו לה סוג של מעמד ממלכתי. עניינים פחות מחמיאים מן העבר, כמו העובדה שבמהלך שירותה הצבאי נתפסה עם סמים קלים או העובדה שאין לה תעודת בגרות, הודחקו אי שם בזיכרון הציבורי שלנו.

 


"אני לא אוהבת להצטלם בתמונות סטילס רגילות" 

 

ולכן, אני חייבת להודות, חששתי לראיין אותה. לא כי היא נראתה לי לא סימפטית או לא מעניינת, אלא כי יש לה חגורה שחורה בראיונות, ושנים של הצלחה בתחום הפכו אותה למרואיינת רהוטה שיודעת לענות תשובות קורקטיות ובמקום, ממש כמו זוג הציצים המושלמים שלה.

 

ואכן, במהלך הפגישה שלנו גלית שמרה על הדימוי הייצוגי שלה, אבל כן הפתיעה אותי כשהתפרעה ובלסה שקשוקה עם לחם לבן כאחד האדם (אל דאגה, את הנס קפה היא שותה על בסיס מים וממתיקה בסוכרזית).

 

ילדה שטוחה ומנומשת

בניגוד לדוגמגישות אחרות, שמנסות לשכנע אותנו שהתגלגלו לתחום ממש במקרה, כי השכנה של סבתא שלהן שלחה תצלום לעיתון בלי ידיעתן, גלית מודה שחלמה להיות דוגמנית הרבה לפני שהייתה חתומה בסוכנות "לוק". "פעם לא כולן רצו להיות דוגמניות", היא משחזרת. "היו מעט דוגמניות וסוכנויות בארץ. החלום שלי התחיל בסביבות גיל 16, בתקופה שבה שלי גפני התחילה להתפרסם. ממש הערצתי אותה, הייתי רואה אותה בעיתונים ומתעלפת. אז בגיל 17 החלטתי שאני מנסה להתקבל לתחרות 'נערת השנה', ולא סיפרתי לאף אחד כשהלכתי לאודישנים. כשהתקבלתי לתחרות ההורים שלי היו ממש בשוק שאני רוצה להיות דוגמנית, כי לא דיברתי על זה. פחדתי מביקורות שליליות. לא זכיתי, אבל חודש אחרי התחרות ירדתי מאוטובוס בדיזנגוף ואלדד מאסטרו, צלם אופנה ידוע בזמנו, ראה אותי ולקח אותי לתחרות 'תגלית השנה'. אני זוכרת שאחת המורות בבצפר אמרה לי: 'את לא תזכי, אבל תהיה לך חוויה נחמדה'".

 

אבל בטח היית הילדה הכי יפה בכיתה

 

"ממש ממש לא. הייתי בסדר, אבל בגלל שהייתי נורא רזה, משהו שהוא יתרון עכשיו, שטוחה כמו נער, ומנומשת — זה לא עבד מבחינתי בשום אופן, במיוחד לא בתחום הבנים. אבל כן ראיתי את הפוטנציאל. הייתי מסתכלת על הדוגמניות בחו"ל ומבינה שזה מה שהולך. בסוף התיכון פשוט יצאתי לדרך".

 

ובכל זאת לא ויתרת על שירות צבאי

 

"זאת לא הייתה בכלל אופציה. את יודעת, אנחנו לא חיים בשוויץ. זאת המדינה שלנו וזה חלק ממי שאנחנו. היו לי הצעות מחו"ל וזה משבש את ההצלחה, אבל המסלול של גן-בצפר-תיכון-צבא היה לי מאוד ברור. אלו שנתיים מאוד חשובות, אבל היה לי ברור שאתגייס. למרות שהייתי החיילת היחידה שאמרה: 'רק תנו לי להיות פקידה'. מה שכן, עבדתי במשך כל התקופה שהייתי בצבא. הייתי עצמאית, ובגיל 18 כבר עברתי מהבית של ההורים באבן יהודה לתל אביב ושכרתי דירה. למזלי, אז היה יותר קל מהיום כי לא היה את האובר-יחסי ציבור. חיפשו דוגמניות בנרות, ומי שנראתה טוב וידעה ללכת על המסלול פשוט עבדה.

 


"התרגלתי לראות את עצמי מלוטשת, מרוטשת, מאופרת ולבושה למשעי" 

 

"אחרי שהשתחררתי הייתי נוסעת וחוזרת מחו"ל. הכרחתי את עצמי לנסוע, כדי שאחר כך לא אצטער, אבל לא הייתי בנויה לזה אז, ואני לא בנויה לזה היום. טוב לי בארץ ואני מאוד מחוברת אל הבית. גם כשאני נוסעת לסופ"ש במלון באילת אני רוצה כבר לחזור הביתה. כשהייתי נוסעת לחו"ל לחודש הייתי עולה שם 5 קילו מהדיכאון, מהלבד. הייתי משחקת שש-בש עם השותפים שלי עד דקה לפני שאני צריכה לעלות למטוס, מתבאסת שאני צריכה לנסוע. אז הבנתי שקריירה בינלאומית אני כבר לא אעשה. פשוט לא נהניתי לדקה".

 

רוצה להיות ריקי לייק

על אף שהקריירה של גלית נשארה בגבולות המולדת, אי אפשר להתווכח עם ההצלחה שלה. בנוסף לעובדה שדגמנה באינספור תצוגות והשתתפה בשלל קמפיינים, היא התנסתה בתחום שאליו פונות הרבה דוגמניות שצברו פז"ם שרבוב שפתיים: משחק. כשהייתה בת 25 שיחקה ב"רמת אביב ג'", ואחר כך השתתפה בסדנת משחק בת חצי שנה אצל יורם לווינשטיין. על לימודי משחק של שלוש שנים ויתרה למען הקריירה, אבל גם בלי תואר לוהקה להצגה "אני פה בגלל אשתי", לקומדיה הטלויזיונית "צימרים" ולתוכנית של גיל ריבה, "לימוזינה". לפני שנתיים הפכה רשמית למנחת טלוויזיה, בזכות השעשועון "משחק מקדים". אגב, לידיעת קוראינו המפיקים: בעתיד היא תשמח להנחות תוכנית בסגנון "ריקי לייק".

 

כמי שצברה הרבה שעות מצלמה לפני שהגיעה לפריים טיים, וכמי שמעידה על עצמה שהיא מכורה לטלוויזיה וצופה בדבקות בתוכניות מציאות, יש לה מה להגיד לכוכבי הריאליטי הטריים. "אני מבינה את הרצון שלהם להצליח. התוכנית מקלה עליהם כי מהר מאוד הם מתפרסמים. מצד שני, יש לזה מחיר. עד היום, כשמצלם אותי צלם פפראצי, יורד לי הדם מקצה הראש לזרת ברגל, אבל אני מתעשתת מהר. זה משהו שבשנתיים האחרונות הגיע לשיאים שלא ייאמנו. היום אני יודעת שכשאני הולכת לאירוע מיוחצן או לחתונה של מישהו מפורסם, אז אני צריכה להתאפר ולהתלבש כמו שצריך, כי הולכים לצלם אותי. אני לא יוצאת מהבית בלי לבדוק את עצמי פעמיים במראה ופעם זה לא היה ככה. אבל אני לוקחת הכול בפרופורציות".

 

לא דיווה

את קוראת מדורי רכילות?

 

"כן, בטח, כל הזמן. פעם אפילו מצאתי ב-GOSSIP אייטם רכילות שלם עליי. למזלי, הקריירה שלי לא נבנתה סביב מדורי רכילות. בדרך כלל מתייחסים אליי יפה ובכבוד".

 

את מודעת לתדמית הכמעט ממלכתית שלך?

 

"כן, כי אני קוראת על זה בעיתון. אין ספק שזה מחמיא. זה משהו שגם 'הדוגמניות' סיגל לי וגם העובדה שאני אימא (לשירה, בת 6, ואמה, בת שנה - ל.ש). אם היית שואלת אותי בגיל 17: 'את מאמינה שתגיעי לזה?' הייתי צוחקת לך בפרצוף. הגעתי למקום שהגעתי אליו כי תמיד התייחסתי אל עצמי כאל בורג קטן במערכת. כשאני מצטלמת, אין לי כוח להיות דיווה ולעשות בעיות על הסט. אני לא טרבל-מייקרית ואף פעם לא הייתי מאלה שכותבים עליהם רכילויות. גם התחתנתי בגיל צעיר, אז יצאתי מהמעגלים האלה של הכתבות עם החיצים, של 'מי יצא עם מי'. זה גם היה המקום שלי ב'הדוגמניות', ואם אני מוכיחה שאפשר להגיע למימוש עצמי ולעצמאות כלכלית בגיל צעיר גם בלי לעשות שטויות, אז אני שמחה על המקום הזה".

 

את בקשר עם מישהי מהמתמודדות בתוכנית?

 

"עם ויקטוריה (קצמן — ל.ש), אירחתי אותה אצלי בבית בתקופת המלחמה, כי היא גרה בנהריה. היא ילדה מהממת-מהממת, טובת לב. היא הגיעה לכמה ימים עם חבר שלה. עד היום כשאני רואה כתבות אופנה וראיונות שמשתתפות בהן בנות שהיו בתוכנית אני גאה".

 

ובכל זאת, הייתה ביקורת על התוכנית ועל ה"תורידי בצדדים" של בטי רוקוואי

 

"מי שבטי אמרה לה שהיא צריכה להוריד, הייתה צריכה להוריד. זה נחמד להיות פוליטיקלי קורקט, אבל זה עולם הדוגמנות. כמו שמישהי רוצה להוציא תואר בפסיכולוגיה ויש לה מבחנים, המקצוע הזה בנוי על איך שאת נראית. כמובן שקשה להגיד לבן אדם איך הוא נראה, שם נקרע הלב. גם אני קיבלתי לא מעט סירובים. כמה פעמים אמרו לי, 'את רזה מדי, שמנה מדי, צעירה מדי, מבוגרת מדי, בהירה מדי'. זה מקצוע שבשביל להיכנס אליו צריך הרבה תעצומות נפש, ומבחוץ רואים רק את ההצלחות".

 

שלא לדבר על תסביכי האכילה הנלווים

 

"אף אחת לא נעשית אנורקסית בגלל שהיא רוצה להיות דוגמנית, זאת בעיה נפשית רצינית. אני לא מכירה אף דוגמנית ישראלית שסובלת מאנורקסיה. זאת מחלה נוראית. מה גם שבארץ אף פעם לא חיפשו את הקייט מוס הבאה. הכוכבות היותר מצליחות בארץ הן יותר מלאות ונשיות. אני אישית אוהבת נשים מלאות, סקסיות ונשיות".

 

אז איך את שומרת על גזרה מעוררת קנאה? את עושה ספורט?

 

"אני לא מתאמנת. זה נורא, אני יודעת. אני עושה כפיפות בטן בבית. אני כל הזמן עולה ויורדת 2 קילו, אבל ברגע שאני עולה אני גם יודעת לרדת. בגלל שאני מצטלמת הרבה שנים אני כבר באובר-מודעות ויש לי כלים לשמור על המשקל ולהרגיש טוב עם עצמי".

 


"אין לי צורך להנציח את הרגע, כי כל הזמן מצלמים אותי"

 

בימים אלו גלית מובילה את הקמפיין של "אמריקן לייזר", ואין ספק שהיא בחירה מתאימה למשימה. היא עברה שני ניתוחי סיליקון (הראשון בגיל 17 חצי), והעדיפה לעבור השתלת שיניים ולא ליישר אותן באמצעות ברזלים, שהיו פוגמים לה בקריירה.

 

איך היה לך אומץ להגדיל את החזה בגיל צעיר?

 

"הסתכלתי על אימא שלי, ויש לה חזה קטן. הבנתי שהחזה שלי לא הולך לצמוח. בחרתי בגודל פרופורציונלי לגוף שלי, לא עשיתי איזה משהו מנקר עיניים".

 

העובדה שהמון דוגמניות מסולקנות גורמת לי להרגיש לא בסדר עם ה-B-80 שלי

 

"זה מאוד זמין, אז למה לא? תאמיני לי, שבתור שטוחה לשעבר, חזה קטן מעולם לא קיבל יותר מדי כבוד. אני בטוחה שיש גברים שאוהבים חזה קטן, אבל אני אישית מרגישה הרבה יותר טוב עם החזה שיש לי. יש כאלה שמרגישות נהדר עם חזה קטן, אז שיישארו עם חזה קטן. זה פשוט נחמד שיש את האופציה הזאת. ניתוח פלסטי הוא דבר מבורך בעיניי. זה לא משנה לך את החיים, אבל אם זה יגרום לכך שתאהבי את עצמך יותר, אז הרווחת. ברגע שאת אוהבת את עצמך יותר את מתפנה לדברים אחרים ויכולה לתת אהבה למישהו אחר".

 

הבנאדם שלו גלית מעניקה אהבה הוא הצלם זיו קורן, בעלה, אותו היא מכירה מגיל 18. "זיו היה ידיד שלי. פה ושם הוא גם הזמין אותי לדייטים שסירבתי להם. זו לא הייתה הידלקות פתאומית, הכרתי אותו עוד קודם. הוא היה מגיע בתור צלם 'ידיעות אחרונות' לתצוגות, היינו מדברים, ואהבתי את הבנאדם שהוא. עד היום זה ככה. הוא נחמד, פתוח, לא קנאי. הוא שותף להצלחה שלי. כשיש לך פרטנר שמצליח בתחום שלו, אז הוא דוחף אותך קדימה. הוא תמיד עוגן בשבילי והוא פשוט חבר".

 

הוא מצלם אותך בבית?

 

"מעט מאוד. אני לא אוהבת להצטלם בתמונות סטילס רגילות. התרגלתי לראות את עצמי מלוטשת, מרוטשת, מאופרת, לבושה למשעי ומטופלת על ידי כל כך הרבה אנשי מקצוע טובים, שקשה לי לראות את עצמי בצילומי סטילס רגילים. גם אין לי צורך להנציח את הרגע, כי כל הזמן מצלמים אותי".

 

רוצה לקרוא על החבר הראשון של גלית? הכתבה המלאה בגיליון ספטמבר של GO

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
גלית גוטמן. "עד היום, כשמצלם אותי צלם פפראצי, יורד לי הדם מקצה הראש לזרת ברגל"
צילום: עדו לביא
כתבו לנו
מומלצים
מומלצים