הלנצח תאכל דיווה?
דנה אינטרנשיונל היא ישירה וכנה, אבל עדיין לא מתמסרת ופתוחה באמת. סמדר שילוני צפתה ב"דיווה לנצח" וניסתה להסיר את השכבות
"דיווה לנצח" תפס את אינטרנשיונל בזמן טוב. בחזרה לאירוויזיון, הפעם לחגיגות היובל, שבע שנים אחרי הזכייה ההיסטורית עם "דיווה" בדרך להתחרות על מקום אפילו יותר טוב בהיסטוריה – השירים הטובים ביותר של כל השנים. הוא נע על הציר שבין הנסיעה לקופנהגן, ההשתתפות בחזרות, אירוע היובל עצמו ובסוף אי-הזכייה באחד מחמשת השירים הגדולים של התחרות. הסיטואציה הזאת מעמתת את אינטרנשיונל שוב ושוב עם יחסי האהבה-שנאה שלה עם הקרקס האירופאי ומספקת לה הזדמנות לבדוק כמה רחוק לקחה אותה העגלה ההיא.
אלא שכדי לקרוא את אינטרנשיונל צריך לדבר פאסון שוטפת, להניח אותה מעל להבה בוערת ולראות איזה מילים יצוצו על הדף, לקוות שהחום יגרום לה להתפשט ולהוריד כמה שכבות. מהראיונות שמשולבים בין הקטעים הדוקומנטריים עולה וונוס קשוחה ונחרצת, שלא מסתכלת אחורה בזעם וכשהיא כן מסתכלת זה רק בגלל שזה המקום היחיד שיש בו מראה והיא חייבת להתאפר. שליפות הציפורניים מול התקשורת וצביקה פיק או ההתנשאות כלפי מקפצת האירוויזיון הם חומרים שיפרנסו כותרות בסגנון "רן דנקר מכור לסקס" ולא יותר, ובסופו של דבר הם מייצרים יותר שאלות מתשובות.
למזלו של פיטל היו לו את יומני המסע, הבלוג המצולם שהוא הצמיד לדנה וביקש ממנה לצלם את עצמה. דווקא משם עולה סוג של בלבול ופגיעות. זאת דנה ה"אמיתית", או לפחות גרסה שלה שיותר קרובה לגלעין. אז גם זולגים החוצה פירורים שמרמזים על קיומו של עולם שלם ואנושי מתחת לכל הפופ הזה.
העריכה הצפופה גם נכונה יותר מבחינת הקצב שדנה עצמה משדרת, אבל ההימור שלי הוא שמדובר גם באילוץ פונקציונלי – צריך להסיר מדנה הרבה שכבות של מייק אפ עד שמגיעים לאמירה שהיא לא קלישאתית או מגננתית. היא אמנם ישירה וכנה, אבל לא מתמסרת ופתוחה. את הביקורת שלה היא לא מצניעה, אבל את הפגיעות שלה היא מחזיקה קרוב לחזה, ומאה שמלות של ז'אן פול גוטייה לא יגרמו לה לחשוף אותה. הפער הזה בין הראיונות לבלוג הופך את הצפייה לכמעט אינטראקטיבית – שבו מול המסך ותתחילו לפענח מה גועש מתחת לכל זה, רק 'מיינד דה גאפ'.
"לא יהיה לי מה למכור בעוד 25 שנה"
מה באמת עומד בבסיס הטינה של דנה לתחרות האירופאית? למה דנה ויתרה על ההזדמנות שהניח לפתחה האירויזיון?
באופן טבעי אינטרנשיונל רוצה לעמוד שם בזכות עצמה. נשבר לה משאלות על הקהילה והיא חולמת על היום שבו לא יזהו אותה עם האירוויזיון, אלא שבכלל לא בטוח שהיא תכסה את הצ'ק הזה ביום שזה יקרה. עם כל הכבוד לאישיות הצבעונית והמרתקת של הנערה, היא לא מספקת תחליף הוגן לדבר הגדול שהיא מייצגת. היא אייקון, היא לא המציאה את האטום ולא מצאה תרופה לסרטן. בלי קיטבג הסמלים שהיא סוחבת מאחוריה היא בסך הכל עוד זמרת פופ שלא מפחדת לרדת על צביקה פיק.
נכון, היא עדיין מתפרנסת יפה ואפילו טוב יותר מהשנים שאחרי הדוס פואה, אבל הרכב ושמו אינטרנשיונל עדיין נוסע על האדים של השיר ההוא. בסופו של יום דנה לא הוציאה אלבום מצליח באירופה. ברור שהיה לה סיכוי, אף אחד לא חושב לרגע שאירופה לא היתה מקבלת בזרועות פתוחות את הטרנס ג'נדר הכי מחשמלת במזרח התיכון. אבל זה לא קרה. ואנשים ברחוב עדיין מזהים אותה עם התחרות ההיא, ושם הסרט, שממבט ראשון נראה כמו אות של כבוד מתברר כטרגדיה של הבינלאומית שלנצח תאכל דיווה. "לא יהיה לי מה למכור בעוד 25 שנה", היא אומרת ברגע אחד מפוכח. היא רק מקווה שעד אז יצוץ משהו אחר שיזכרו אותה בזכותו. אולי עוד לא מאוחר לבדוק - דנה אינטרנשיונל עשתה צבא?
