שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הווידוי: אלוהים סופג את החטא
    לפי הזוהר, הווידוי אינו מעשה פורמלי וסטטי, אלא תהליך דינאמי ומורכב. מהם שלביו, וכיצד הוא מוביל למחילה?
    וידוי הוא מעשה שמקדים את הכניסה אל שערי יום הכיפורים. מי שפותח את מחזורי התפילה השונים ליום הכיפורים ימצא בהם נוסחים קבועים שנאמרים כווידוי. נוסחים קבועים הם עדות להצטברות של מחשבות, רעיונות והתנסויות שיצרו נוסח קבוע, אך לדאבון הלב, יש בהם נטייה מרדימה: אנחנו יכולים לשנן בצורה אוטומטית את טקס הווידוי מבלי לעבור שינוי אישי כלשהו. בספר הזוהר מצאתי תפיסה חדשה בנושא זה - תפיסה מעניינת, תובענית ומלאת השראה. הזוהר בא ואומר שווידוי אינו מעשה פורמלי וסטטי, כי אם תהליך דינאמי ומורכב. המתוודה צריך להיות נכון לצאת למסע של התוודעות עצמית, שבסופה אפשרית תשובה.

     

    מדרש הזוהר על הווידוי מבוסס כולו על פסוק אחד מספר תהילים, שמיוחס לדוד שהיה גם חוטא גדול וגם - בעיקר על פי ספרות חז"ל - זה שהבין לעומקו את רעיון התשובה, והביא אותו לתודעה הקולקטיבית: "חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לא כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לה' וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלה" (תהילים לב, ה). ר' חייא ור' יוסי צועדים בדרך ומשוחחים על פסוק זה. שואל ר' חייא, מדוע יש חזרות שנדמות כמיותרות בפסוק? האין די ב"חטאתי" ו"אודיעך" כמילות וידוי שיעידו על נכונות האדם לגלוֹת, ולא להמשיך ולכסות את חטאו? מדוע להוסיף "עווני לא כיסיתי" ועליהם עוד להוסיף "אמרתי אודי עלי פשעי לה'"? שאלה זו כמוה כ"הרמה להנחתה", והיא מהווה את הפתח לתשובה הנפלאה הבאה מפי ר' יוסי.

     

    וידוי, מסביר ר' יוסי, הוא היכולת שלנו למצוא בראש ובראשונה דרך להתגבר על רצוננו העז להעלים את המעשה הלא ראוי שעשינו. תחילת הווידוי היא מציאת דרך לספר את המעשה שעשינו לשכינה (הממד האלוהי הנקבי במציאות), כאילו אנו מספרים את מה שקרה לנו לאימא שלנו, או לאימא קוסמית גדולה, לאלוהות רחומה המצויה איתנו תמיד, לאדמה, לעולם. זהו "חטאתי אודיעך".

     

    "ועווני לא כסיתי" הוא שלב נוסף בווידוי, זהו הווידוי בפני כוח היצר והיצריות שלנו, שהם הממד רוחש החיים והתשוקות, שגורם לנו לעתים קרובות לעבור את גבולות הנכון והמותר. יש למצוא דרך להידבר עם כוח זה, הן כממד בנפש והן כממד באלוהות (זו ספירת "צדיק יסוד עולם"). המילים "אמרתי אודה עלי פשעי לה'" שייכות לפי הזוהר למושגים נורמטיביים יותר של וידוי. דמו בעצמכם שאתם חייבים לעמוד לפני מלך רם ונשא, מלכו של עולם, ולהתוודות על מעשיכם. זהו וידוי שמשמעו לקיחת אחריות, היכולת לעמוד ולקבל את גזר הדין שיתקבל מלפני מלך הצדק והאמת. במידה רבה זהו הדימוי הנפוץ של אלוהים ושל יום הדין, כפי שהם מופיע בסידורי התפילה ובשפה הדתית בכלל.

     

    ואז, אומר הזוהר, אם עברנו את המסע הקשה הזה של וידוי לשכינה, ליצריות ולבסוף למלך, או אז מציע הזוהר הצעה נועזת ומיוחדת במינה: אז צריך לעזוב את הכובד והבדידות והייאוש שבנשיאה אישית של העוון והאשמה. וכך קורא הזוהר את סוף הפסוק: "ואתה נשאת עון חטאתי סלה" - אחרי שעברנו דרך שלושת שלבי הווידוי, אנו פונים לאלוהים שהוא הים הגדול, האור האינסופי, החסד הבלתי מותנה, ואנו מניחים אצלו את כובד משא עווננו.

     

    אלוהים הוא המסוגל לשאת את האנושיות על כל טעויותיה, שגיאותיה וזדונותיה. אחת ממידותיו של האל היא היותו "נושא עוון"; הוא
    סובל ונושא בתוכו את העוון האנושי. לאחר הווידוי ולאחר שקיבלנו את הדין כתוצאה ממעשינו, עתה אין עלינו לשאת עוד את אשמת העוון. אנו מוסרים אותו לאלוהים כדי שנוכל להמשיך ולחיות, כדי שנוכל להמשיך לנוע ולהתפתח. בנוסף, אנחנו משתחררים מתחושת הבדידות הקיומית של האשמה. איננו דחויים ונידחים עוד. האלוהות, בפניה הרחומות והעתיקות והאחדותיות, נושאת בתוכה את עווננו כמו שערה בים הגדול. וכך אנו זוכים למחילה על מעשינו. "נשיאת העוון" כסליחה משלימה את מהלך הווידוי שנעשה בכוונה ומעומק הלב.

     

    מתוך פסוק אחד, שני חברים ההולכים בדרך, בסיפור זוהרי אחד, טוו בפנינו מסכת חדשה ומיוחדת. דומני, שאם נשים לב, הצעתם של גיבורי הזוהר עשויה להעשיר את תפיסת יום הכיפורים שלנו.

     

    ד"ר מלילה הלנר-אשד, מרצה לזוהר באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכון שכטר ועמיתה במכון שלום הרמן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים