שתף קטע נבחר

הפספוס של אלטון

מגזיני המוזיקה בעולם אולי הרעיפו שבחים על האלבום החדש של אלטון ג'ון, שנוחת השבוע בישראל, אבל ארי קטורזה חושב ש"The Captain & The Kid" הוא בעיקר פספוס

36 שנים לאחר שנחת לסיבוב ההופעות הראשון בארצות הברית, מוציא אלטון ג'ון אלבום מחווה לאותו סיבוב שהפך אותו לזמר הבריטי הכי מצליח בעולם. ב-"The Captain & The Kid", ממשיכים אלטון, שותפו הנצחי ברני טאופין והמפיק השותף מאט סטיל, את המגמה של האלבומים הקודמים של העשור הנוכחי, ומנסים לחזור שוב לצליל הסבנטיז שכה מזוהה עם יוצרו.

 

שלושה עשורים לאחר "קפטן פנטסטיק" (1975), מגזיני המוזיקה בעולם הרעיפו שבחים על האלבום וציינו כי זהו "אלבומו הטוב ביותר של אלטון ג'ון מזה שלושים שנה". בעיני, עם זאת, התוצאה היא כשלון מוחלט. מבין עשרת הרצועות של האלבום, בקושי אפשר לבחור שתיים שמוכיחות כי מוזיקלית אלטון עדיין בחיים.

 

אלטון וטאופין היו בריטים שעשו שימוש יעיל במיתוסים אמריקנים כדי לכונן קריירה אגדית. לא שהיה לטאופין משהו באמת מעניין להגיד על אותם מיתוסים, אבל הוא כתב סיפורים מפתים בשפה שוטפת וכובשת, שהתחברה באופן מושלם ללחנים של אלטון, ולא פחות חשוב - לקול הדל שנוני האוניברסלי שלו. אבל ההצלחה של הצמד לא נבעה רק מכשרונם, אלא מסביבת העבודה שלהם, שהייתה אידאלית בשבילם.

 

האלבומים של הצמד נעשו על ידי חבורה מגובשת: בראשה עמד המפיק-טכנאי גאס דאדג'יון המנוח. לצידו פעל מעבד המיתרים המעולה פול באקמאסטר (שהוחלף לאחר מכן באחרים, שהמשיכו את רוחו), ומאחוריהם עמדה להקה כבירה בעלת יכולות מגוונות, כולל שירת קולות מדהימה. וכמו במקרה של מוטאון, כדאי תמיד להפנים שנגנים גדולים עושים תקליטים גדולים.

 

דרך העבודה (או המיתוס שלה) התנהלה פחות או יותר כך: החבורה נהגה לשכור טירה בדרום צרפת, או לנחות באיזה אי אקזוטי ולהסתגר שם במשך כמה שבועות. טאופין נהג לכתוב במהלך היום שלפני ובלילה, כדי שאלטון יוכל להלחין את השירה בזמן ארוחת הבוקר. החבר'ה הכירו את השיר בזמן הכתיבה, כלומר בזמן האוכל, ומשם קפצו לאולפן. חטיבת הקצב הוקלטה תוך שעה-שעתיים. גיטרות וקלידים עד אחר הצהריים. אלטון היה מקליט שירה בכמה טייקים ואז החברה נהגו לקנח בקולות. מיתרים וכלים אחרים הוספו בהמשך. בעזרת הליך העבודה המטורף הזה, אלטון יצר שני תקליטים בממוצע בשנה, יצא לסיבובי הופעות מנצחים, והיה לבדרן ההמונים הכי חשוב של תקופתו. הוא כה עינג את העולם, עד שתחנות הרדיו האמריקניות היו עסוקות באיך אפשר להכניס כמה שיותר שירים שלו כדי לשמור על הרייטינג. אפילו ג'ון לנון נסע לקבל את פניו בנמל התעופה בלוס-אנג'לס עם ההצלחה של "השיר שלך". אחד מכל כמה שירים הפך לפנינה נצחית, כאשר היתר היו אטרקטיבים דיים כדי להרכיב רבי-מכר סדרתיים.

 

פספוס אחד ענק

אלטון הבין בעשור האחרון את מה שהעולם ידע מזמן - שהשנים הטובות שלו היו בין 1975-1970. הסרט "כמעט מפורסמים" (2001), שהציג שני שירים שלו, כולל סצינה בלתי נשכחת עם השיר המופלא "טייני דאנסר", חיזק את מעמדו כאחד הגדולים של הסבנטיז, ומשנת 2001 הוא מנסה לשחזר את סוד הקסם של התקופה. האלבום המוצלח "שירים מן החוף המערבי" (2001) זכה לשבחים רבים בעיקר כי אלטון הציג יכולת הלחנה משכנעת (יחסית) וריענון הפקתי שבאמת החזיר את הקסם של ימי הזוהר (כולל מיתרים בניצוחו של פול באקמאסטר), עם עדכניות הפקתית כובשת מייסודו של פטריק ליאונרד. כל אלה הוליכו לשורה של להיטי רדיו שעשו רעש ב-MTV ושלוחותיו, גם אם לא הצליחו ממש למכור את האלבום.

 

באלבום הבא – "Peachtree Road" – אותו הפיק אלטון לבדו, כבר ניכרה הבעיה שתופיע באלבום הנוכחי, "The Captain & The Kid". זה נשמע מופרך, אבל דומה כי אלטון לא באמת הבין לעומק את סוד הקסם של הקלאסיקות שלו שהופקו על ידי דאדיג'יון, או שהוא מתקשה לשחזר את מה שעשה אותן. קסמו של המפיק הדגול הזה ניחן היה ברעיונות ההפקתיים שלו, שילובי הכלים ונוכחותם, משחקי העומק שלו, והדרך בה הוא מטפל בשירה, הדרך בה הוא יוצר דרמה. יום אחד האזנתי ל"טייני דאנסר" במשך כמה שעות והוא עדיין נשמע לי מפיל. הפסנתר, הסלייד, המיתרים הנמוכים, הלחן, השירה, הטקסט. וואו! התחושה שמעביר "ילו בריק רוד" היא של התרוממות נפש אמיתית, "דניאל" (למרות שתוכנו היה ונותר מעורפל) הוא שילוב מושלם של לחן ועיבוד, וכן הלאה. ההפקות של אלטון - עם כל הכבוד, ויש כבוד - לא מתקרבות לרמה הזאת.

 

עם זאת, הבעיות של "The Captain & The Kid" מתחילות קודם כל בלחנים, שמתקשים לדגדג את הישגיו מבעבר. בולטת לטובה היא רצועה מס' 2, "Just Like Noah's Ark", קטע ריתם אנד בלוז שמזכיר לנו כמה הוא היה נהדר בקטעי האלטון-פוגש-את-הסטונס, כמו "Saturday Night's Alright For Fighting" הפנטסטי ו"דה ביץ' איז באק" (הוא אפילו דומה באופן מבהיל לבית של "בראון שוגר" של הסטונס). הרצועה הטובה ביותר היא "And The House Fell Down", בו הפסנתר של אלטון נשמע ממזרי, הלחן בועט ואלטון נשמע פתאום רלוונטי. זה אולי השיר הטוב ביותר של אלטון מאז "I'm Still Standing" מ-83'. אבל זה מעט מדי.

 

גם לברני טאופין היו את הרגעים הגדולים שלו, אבל המחווה שלו לשנת 1970 היא פספוס אחד ענק. הוא יכול היה לרקוח תקליט גדול, אם הוא באמת היה מאמץ זווית ראייה שלא הכרנו עד היום. אלא שהמלל מסתכם בהיבטים כלליים מדי ולא מעניינים אודות ניקסון, ניו-יורק ומחווה לאי-אלו דמויות אמריקניות. בגדול, לא ממש הכרחי. אפשר לוותר. במקום זה, רצוי לחזור לקלאסיקות של תחילת הסבנטיז. מומלץ גם להתענג ב-VOD על "מאחורי האלבומים" של "ילו בריק רוד", ולנסות להבין מה עשה את הבדרן הבריטי הכי מופלא של העשור ההוא.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: איי פי
אלטון ג'ון בקונצרט לייב 8
צילום: איי פי
לאתר ההטבות
מומלצים