"תעצום עיניים ותרוץ" - סיפורו של רץ מרתון עיוור
בזה נבבה, רץ מרתון עיוור, מנסה להסביר איך זה לרוץ 42 קילומטר בלי לראות, כל הדרך לבייג'ינג 2008. "כבר 22 שנה שאני נופל. תמיד אני קם וחוזר לרוץ"
מה זה ספורט, אם לא ניצחון הרוח על החומר? התעלות הנשמה על הגוף? במקרה של בזה נבבה בן ה-22, הנשמה נתקלת בקשיי גוף נכבדים, אך יכולה להם. בזה הוא עיוור, עיוור מלידה. ובשנה וחצי האחרונות הוא מתאמן במרתונים, כשבעיני רוחו עומדת אולימפיאדת בייג'ינג.
את האימונים והמרתונים הוא מבלה בצמידות לעופר בן-דור, איש עסקים בדימוס וכיום מאמן אישי. השניים רצים מחוברים בגומיה, פרק יד לפרק יד. צריך לראות כדי להאמין.
"ריצה זה אתגר גדול", אומר בזה. "ולעשות 42 ק"מ בעיניים סגורות זה קשה עוד יותר".
- אתה יכול לתאר לי איך זה לרוץ בלי לראות כלום?
"קשה להסביר את זה. פשוט תנסה לסגור עיניים ולרוץ".
- אתה לא מפחד ליפול?
"אני לא מפחד ליפול, כבר 22 שנה שאני נופל. תמיד אני קם וחוזר לרוץ".
גם כשהוא קשור למישהו אחר, בזה נופל. "אי אפשר בלי זה", צוחק בן דור. "כמות הסיכונים לא תיאמן. על כל סדק, על כל בליטה בכביש אפשר ליפול ולהתפרק".
"קשה לפעמים, אבל הקושי הזה נותן לי סיבה להמשיך", בזה מחייך וחושף שיניים צחורות. לדברי בן-דור, החיוך של בזה הוא דרך חיים, ומדביק את הסובבים אותו. "אני אדם הרבה יותר אופטימי מאז שפגשתי אותו", הוא אומר, ונועץ בבחור העיוור מבט מעריץ.
בזה מג'נגל בין אימוניו המפרכים לעבודתו העצמאית כסאונד-מן. כרגע הוא מחפש עבודה בתחום ומקווה למצוא ספונסר שיסייע לו במירוץ לאולימפידה. גם הוא וגם מאמניו בטוחים שהוא יכול לעמוד בקשיים, ולהביא גאווה, ומדליה, לישראל.
לפנייה לכתב/ת 
