כרוניקה של חד-הוריוּת בהתהוות
בגיל 20 שקדתי על התואר והקפדתי לקפוץ לחו"ל אחת לחצי שנה. בגיל 30 התאהבתי בגבר נשוי, ובגיל 40 מצאתי את עצמי לבד, שבתות וחגים והכל. מיומנה של רווקה תל אביבית, שחייה מתנהלים בין ביוץ אחד לשני במרוץ אחר אמהוּת מאוחרת
אילו הייתם שאלים אותי לפני 20 שנה איך ייראו חיי בעוד שני עשורים סביר, להניח שהייתי עונה ללא היסוס: "בעל, שני ילדים וכלב", בסדר זה או הפוך. ולא שבאמת התכוונתי לזה: בשנות ה-20 העליזות הייתי הכל חוץ מלחוצה על חתונה: שקדתי על תואר אקדמי, אפילו שניים, עבדתי בעבודה שאהבתי שלא ממש אפשרה התמסרות לקריירה של אמהוּת
וקפצתי לחו"ל כל אימת שהתעורר בי הצורך לנשום אוויר פסגות ממרומי האמפייר סטייט, או לעשות קניות באוקספורד סטריט.
עוד כמה שנים חלפו ביעף, ובלי שהרגשתי ספרתי את העשור הרביעי בחיי. סיכום ביניים הראה לי שהמאזן - איך נאמר את זה בעדינות - לא ממש לטובתי: אני לבד ורע לי, אין לי בן זוג ראוי (מזדמנים כבר לא נחשבים), והשעון הביולוגי ממשיך לתקתק בעצבנות בלי להתחשב בי ובעוד כמה מאחרות לנשף. למרות ההבנה הזו עדיין לא היה לי צורך דחוף למהר לבנק הזרע. עמוק בלב קיוויתי שגם תורי יגיע וגם אני אמצא את עצמי יום אחד תחת החופה, או לפחות מצוותת למישהו, בתנאי שיהיה יפה, חכם, מצחיק, עשיר, וכן, גם פנוי.
המפגש הראשון עם הדוקטור אחרי שנים שלא פקדתי את סף דלתו היה בבחינת טיפול בהלם: "הכל בסדר גברת", בישר לי בחיוך בעודו מפשפש בקרבי. "כדאי רק שתדעי שבגיל 42 הפוריות יורדת באופן משמעותי", ציין האיש הרגיש, בעודו מדגים את דבריו בעזרת תנועות ידיים המצביעות על ירידה חדה - למקרה שלא הבנתי את מה שהוא אמר ואני זקוקה לתרגום באמצעות פנטומימה.
הדאגות היחידות שהיו לי באותה תקופה רחוקה נעו על הסקאלה שבין סידור הפריזורה, הפיגורה ומה שביניהן. החגיגה המתמשכת של חיים בלי לחצים קבעה סדר יום עם גברים מזדמנים, שמעת לעת נהגו להתנחל במיטתי וגופי, וסדרה של פגישות עיוורות שלא היתה מביישת אפילו את קרי בראדשו, במטרה למצוא את "האחד".
לבזבז עוד כמה שנות ביוץ יקרות
אחרי הרבה שנים, עשרות כוסות של קפה הפוך ואותו מספר של שיחות משמימות, מצאתי את אהבת חיי ואת האיש היחידי שאיתו רציתי אי פעם לחלוק אותם. נסיך החלומות היה גבוה ושחום, משכיל, אפילו עשיר, וגם שומו שמיים, ג'נטלמן אמיתי. היתה רק בעיה אחת קטנה, אפילו שולית: הנסיך היה "קצת" נשוי, ואפילו בעל משפחה. לא שזה הפריע לי להתאהב בו עד כלות ולבזבז עוד כמה שנות ביוץ יקרות, בערך באמצע שנות ה-30 לחיי הבנתי סופית שאין סיכוי שהאביר יעזוב למעני את הבית, ובתגובה להצתה המאוחרת, מיהרתי להוציא אותו מחיי.
טוקבק כדורבנות:
הסיכוי שנשוי יעזוב את משפחתו עבורך שואף לאפס / עדי, ת"א
אפילו להאשים את עצמך כבר לא יעזור לך. עשי את מה שאת חושבת לנכון, אבל חשוב מזה - נצלי את הבמה שקיבלת כדי להנחות את בנות ה-30 שמסלולן יוביל לאותו המקום...
שימי לב מה חשוב לך בגבר: גבוה, שחום, יפה,עשיר.
"משכיל" ו"חכם" מגיעים הרחק מאחור. אני מבין שהגופניות חשובה (גם אני רודף אחרי צעירונות), אבל למה לא כתבת "סקסי" או "עושה לי את זה" למשל? אלו תכונות כוללות יותר, שמראות שאת פתוחה לקבל אנשים שלא עונים על הצ'ק ליסט שלך.
למה לא כתבת - "מבין", "תומך" (לא במובן הפיננסי), "מעניין", "מאתגר", סבלני" וכדומה?
נ.ב. הסיכוי שנשוי יעזוב את משפחתו עבורך שואף לאפס, אלא אם את צעירה מאוד (ויכולה להביא ילדים), עשירה (כדי לאזן את הנזק הכלכלי מהגרושים) ומאתגרת מבחינת האופי.
נתוני הפתיחה האלה לא ממש הרשימו את הגברים שנרשמו לאתרי ההיכרויות למיניהם בהם שוטטתי על בסיס קבוע: רובם נפלו כבר על הדייט הראשון, ואם לדייק כבר על השנייה הראשונה. נכון, פה ושם היו גם כמה שהיו ראויים ל"שידור חוזר", אבל אלו היו מעטים, ואת הפגמים שלא ראיתי בפגישה הראשונה הקפדתי לראות בשנייה. למען הגילוי הנאות יצוין מיד שגם אני נדחיתי מעת לעת, וכך מצאתי את עצמי בגיל 41 על ספת הגינקולוג במרוץ מסוג חדש: המרוץ לאמהות.
"שתדעי שבגיל 42 הפוריות יורדת משמעותית"
עוד לא שם:
רווקה בת 30 פלוס ומאושרת, תודה רבה
רותם ליאור
כששואלים אותי, בפאניקה או בתקווה, אם אני מחפשת חתן - אני מיד מצהירה על רווקותי. הנה כמה משמות התואר שמצמידים לי בתמורה: מסכנה, כוניפה, בודדה, שקרנית, לסבית, פמיניסטית עם שיער גוף מיותר, פחדנית. איזה כיף שיש מגוון של דרכים לחיות. חתונה זה טוב, רווקוּת זה טוב. אני רווקה מושבעת, אז אנא אל תצרפו אותי אל כת החתן
מנסה לסדר את נשימתי ומכנסיי בו זמנית, המומה וכואבת מעוצמת "הגילוי", חזרתי הביתה נחושה בדעתי לעשות מעשה, לשם שינוי. מאז אותו יום חיי מתנהלים בין בדיקה דם אחת לשנייה, במרדף אחר הביוץ, ובעיקר אחר הזקיקים הבשלים. חלפו כמה חודשים וגם אי אלו נסיונות הפרייה שלא ממש הצליחו. מצד שני, גם רומא לא נבנתה ביום אחד.
אז מה השורה התחתונה? אתם שואלים, או בעצם שואלות. לא תאמינו אבל אמא צדקה: מי שרוצה ילדים, מוטב לה למהר - אם לא חתונה אז לפחות הפרייה. כי ככה זה בחיים, "עת לכל חפץ", כמו שאמר כבר קהלת החכם באדם, וסופן של מאחרות חסרות דאגות בבנק הזרע, מתלבטות בין בהיר או כהה, מזרחי או רוסי, מבלי לראות את הפנים ולדעת את השמות. רק שיצליח, אמן.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
