שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ציור נטול קונצים

    הדיוקנאות שמציג ראובן קופרמן בתערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון תל אביב לא מחמיאים למצוירים, ולא במקרה: "אני חושב שדווקא הגוף הפיסי המתכלה, המזיע, המסריח והמפליץ, מציע נתונים מעבר לדומוּת"

    על קו הזינוק של תחילת עונת התערוכות עומדים יחד מספר דורות של אמנים. נקודת הזינוק של אמני דור הביניים, אלה שכבר הוכיחו יכולת שרידה ולא בערו וכבו במהירות, נראית מעניינת לבדיקה. אחד מהם הוא ראובן קופרמן, כבר אמן ומורה די ידוע ובכל זאת תערוכת יחיד ראשונה שלו במוזיאון תל אביב, ובנוסף לה סדרה אחרת המוצגת בגלריה רוזנפלד.

     

    ראובן קופרמן מצייר דיוקנאות. הוא מצייר אותם על פי צילומים, ביכולת שיעתוק מרשימה ובסגולה לעקר מתוכם את ההילה למען חשיפת מה שמתחת. מושאי הציור שלו הם הוא עצמו, משפחתו ואחרים הקרובים לו. להיות מושא הציור של קופרמן כרוך בוויתור על האפשרות להסתתר. כל פגם בעור, נים מווריד בעין ושערה שאינה במקומה יופיעו בציור בהבלטה. גם אם במוזיאון מוצגת סדרה של פנים בלבד, הם נראים מופשטים מעורם, נתונים לחסדי המבט הנמשך/נדחה. סדרת הדיוקנאות המוצגת במוזיאון מצוירת בשמן על מזוניט לבן. הפורמט אחיד ולא גדול וציור הראשים נטול רקע. בהעדר רקע, הפנים נשארים נטולי הקשר והם נדחפים חשופים מול פניו של הצופה.

     

    הז'אנר שקופרמן מזוהה איתו הוא ההיפר ריאליזם, ציור המתאפיין במאמץ לחשוף מהות נסתרת של הדמות המצוירת, דרך הימנעות מניסיון לייפותה. להיפך, הצייר ההיפר ריאליסטי ינסה לגלות את האמת דרך חידוד יתר והעצמה מנכרת של הפגום והבלתי שלם.

     

    גם אני השתניתי בין דיוקן אחד לשני

    ציור על פי מקור מצולם קיים מרגע לידתו של הצילום. קופרמן מקפיד להצביע על האסטרטגיה המסוימת שהוא שואל מההיסטוריה של הצילום: "אצל הרבה ציירים הציור על פי צילום הוא סוג של נוחות. אצלי, למשל בתערוכה במוזיאון, הפורמט האחיד נמצא בזיקה לצילום של המאה ה-19. לקונספט האינדקסאלי של תצלומי פושעים, ששימש למיון ולמחקר. זה מציב את האדם כמספר, כמעטפת. אני מייצר אינדקס".

     

    התערוכה כוללת דיוקנאות שלך ושל אביך שצוירו מצילומים שונים, בפערי זמן. כשאתה עובד בצילום עם אותו נושא על ציר זמן, אתה צריך לייצר עוד דימויים. זמן הציור אחר, אפשר לעבוד בשכבות.

     

    "טיפול כזה בזמן לא יוכל להיראות. אי אפשר לפרק את השכבות ולהביט לתוכן. לכן האסטרטגיה של הצילום תהיה נכונה יותר. גם הקולנוע מטפל בזמן, אבל גם הוא נדרש לסטילס כדי להיות מדויק יותר. ראי בסרט 'עישון'. ציר הזמן עובד דרך התיעוד החוזר על עצמו במצלמת הסטילס. את הדיוקנאות האלה התחלתי לצייר ב-98' ובמשך הזמן חזרתי וציירתי אותם במקביל להתפתחות האישית שלי. נוצר מצב שמכל אחד מהמצוירים יש לי יותר מדיוקן אחד. דרך ההצגה שלהם אני יכול להצביע על סובייקט על ציר זמן. בדיוקנאות של אבי, למשל, לא רק הוא, גם אני השתניתי בין דיוקן אחד לשני".

     

    אתה בוחר לצייר במבט שמנכר דווקא את הקרובים לך.

     

    "זהו בדיוק העניין שלי, לגעת בקצוות. אני לוקח מנגנון אובייקטיבי, כביכול, ויחד עם זה אני הכי קרוב שאפשר להיות: אני מושפע מהסובייקט, מהקשר, מנקודת הזמן בה אני נמצא. כך נמתח הפער בין הרגשי לאובייקטיבי. ודאי יש משמעות לעובדה שבחרתי לצייר מתוך צילומים של הקרובים אלי. לא את כולם בחרתי להציג. יש אחרים שוויתרתי עליהם ואפילו אין לי תשובה למה.

     

    "בסך הכל יהיו בתערוכה במוזיאון כעשרים ציורים. תצוגה מינורית ובסיסית מאוד, של עבודות בגודל 30X40 ס"מ. אני רוצה שהפורמולה שחוזרת על עצמה תייצר מבט מדיטטיבי. זהו ציור נטול פאתוס, קונצים ושטיקים ודווקא המבט הזה אמור לעורר עירנות לכל הפרטים הקטנים. הרבה אנשים אומרים: 'וואו, כמה ריאליסטי, זה כמו צילום'. כשמגיבים ככה, אני מאוכזב. בעיני זה לא העניין. כשמתקרבים לציור קורה משהו אחר לגמרי".

     

    ובאמת הציור שלך חושף משהו קשה, את הבשר שמאחורי העור.

     

    "הדיוקנאות לא מחמיאים. אני ער לזה".

     

    אתה גם מייצר את זה.

     

    "זה לא שאני מתחיל לצייר ואז חושב איך לכער את הדמות. מצד שני, לא מעניינת אותי השאלה אם הוא 'יצא טוב'. בגלריה רוזנפלד אני מציג ציור עירום של אשה זקנה, שהיא ידידה של אבי. היא ראתה את הציור וקיבלה אותו. אנשים רוצים להיות מתועדים. זה מסקרן. מצד שני, נכון שאף אחד עוד לא אמר לי: 'איזה טוב אני נראה בציור'. הפצעים מוחצנים, הבשר 'יוצא החוצה'. אני מחפש בגוף עוד משהו. בתרבות המערב היודו-נוצרית, בהירארכיה של גוף ונפש, מקובל לתפוס את הגוף כבזוי והנפש נמצאת מעליו. לכן אנחנו רגילים, בשיח התרבותי בגבוה, לדבר על דיוקן במונחים רוחניים. אני חושב שדווקא הגוף הפיסי המתכלה, המזיע, המסריח והמפליץ, מציע נתונים מעבר לדומוּת. גם פוקו הגיע, אחרי שנים, למסקנה ההפוכה. אני חושב שהקילוף של הגוף, חשיפת המרכיבים שלו, העצמות והבשר – היא המהות".

     

    אתה ער להיבט פסיכולוגי בעבודה שלך, לפרשנות פרטית שלך לעולם?

     

    "העבודה שלי משקפת את מי שאני. אני אדם ביקורתי. אני לא קורא את הטקסט כפשוטו, אלא מנסה להבין את הסב-טקסט. אם מישהו עם מינוס בבנק הולך וקונה לעצמו דברים יקרים, אני לא קורא את זה כפשוטו, אלא כסובלימציה של דיכאון. ודאי שלא מדובר רק באנשים שאני מצייר, אלא בהם ובאופן שבו אני תופס את עצמי מולם".

     

    העוני יצר זהות של קצוות

    ראובן קופרמן נולד בקישינב והגיע לארץ כילד בעלייה הציונית של 1973. שני הוריו היו מתמטיקאים ומצבם הכלכלי בברית המועצות היה טוב. לקראת הנסיעה לישראל נאלצו לוותר על רוב רכושם והם הגיעו לכאן כמעט חסרי כל.

     

    "כשבאתי לארץ הייתי בן ילד תשע וחצי ורוסי יחיד בבי"ס אושיסקין בתל אביב. חייתי בבית סבתי ואת הורי ראיתי בסופי שבוע בלבד. גרנו בדרום העיר, על כביש הטייסים. אבל רשמו אותי לגימנסיה הרצליה. הייתי מין ילד אינטגרציה כזה. צנחתי לתוך הכור בלי להבין מה זה עשירים ועניים, צפון ודרום. היינו משפחה קשת יום, אנשים שהולכים מרחקים ברגל כדי לחסוך את דמי הנסיעה באוטובוס. מצד שני, החברים שלי היו מצפון תל אביב, אחרים. מבחינה תרבותית היינו חריגים בסביבת מגורינו: אנשים משכילים ששומעים מוסיקה קלאסית, אני ניגנתי על פסנתר, אבל היה עוני וזה יצר זהות של קצוות".

     

    מאוד מקובל בשיח האמנותי, לדבר חברתי, על קיפוח ופערים.

     

    "מדהים אותי שהפערים האלה הולכים וגדלים היום. אנשים שלא חוו אותם על בשרם לא מבינים על מה מדובר. א-פרופו השיח האמנותי, רבים מאלה שעוסקים באמנות באים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה. הם אוהבים להצביע על הפערים כדי להישמע תקינים פוליטית, אבל לא באמת איכפת להם. הם ממשיכים לצרוך את מה שהם צורכים, וממשיכים לדבר על השכונות. זו תופעה מאוד רווחת באמנות וזה מעצבן כי בעיני זה לא אתי".

     

    בהליכה אל הקצוות, ראובן קופרמן בוחר להשתמש בחומרים שלא חיים בשלום זה עם זה. כמו ההחלטה להשתמש בלוחות מזוניט לציורים במוזיאון, חומר עם שטח פנים חלק שצבע השמן מתקשה להיאחז בו, בגלריה רוזנפלד הוא מציג ציורי שמן על לוחות פרספקס שקופים. העבודות ברוזנפלד גדולות יותר ולא אחידות בגודלן. גם כאן הדמויות מופיעות ללא רקע, אבל לא כסדרה אחידה של ראשים, אלא גם בדימויי גוף. בנוסף הוא מציג ציור בעפרונות צבעוניים על נייר.

     

    אחד הציורים החזקים בתערוכה במוזיאון תל אביב הוא דיוקן אמו, על פי צילום שנעשה חודשיים לפני מותה ובלי לצפות את שעתיד לקרות. על הפנים חרושי הקמטים של האם נסוך חיוך קל, המצוי בעיקר במבט שהיא מחזירה אל הצופה. גוון העור של פניה קר וחסר חיים.

     

    "ב-97' החלטתי לעבוד על סדרה, ואמי נפטרה לפני שהספקתי לסיים אותה. הציור מכיל יותר אותות מוות מהצילום. לא במקרה הפלטה של הציור סגולה-אפורה. זה נוגע בשאלת השאלות: עד כמה הגוף נושא בתוכו אמת אודות עצמו".

     

    עכשיו, עם שתי תערוכות יחיד במקביל, אתה יכול לחזות את המקום שתהיה בו בעוד, נניח, עשר שנים?

     

    "אני משקיע הרבה זמן ומאמץ בהוראה, וזה שוחק. אני לא יכול להתנבא, אבל ברור לי שהייתי רוצה ללמד פחות ולבלות יותר זמן בסטודיו".

     

    ואת הציור של לוסיאן פרויד אתה אוהב?

     

    "מאוד מאוד. ארם גרשוני אמר עליו פעם: הנה הנכד, גם הוא עושה סוג של פסיכואנאליזה. רק שהסבא היה מפשיט את הנפש והוא מפשיט לגמרי. הוא עושה את האנליזה של הגוף. בציור שלי, למרות ריח, הזיעה וההיבט הפיסי, המתח הפסיכולוגי נמצא שם, מתחת".

     

    "ראובן קופרמן: דיוקנאות", מוזיאון תל אביב, אוצר: פרופ' מרדכי עומר

     

    וגם: מירי נשרי

    בנוסף, מומלץ לטרוח לבית האמנים בתל אביב. יש שם כמה תערוכות לא רעות בכלל ומאחוריהן מסתתר מיצב וידאו של מירי נשרי, שעתיד לרדת בעוד ימים ספורים. זהו חדר מוחשך שבתוכו משוטטת תאורת פנס, כמו בחיפוש עצבני אחר חשוד נמלט. יש בו עוד אלמנטים שמשלימים את עבודת הווידאו המוקרנת אל הקיר בפורמט אליפטי. העבודה נולדה מתוך מונולוג של אמה הזקנה שנשארה בקיבוץ, ערב המעבר לבית זקנים. תודעת הזיקנה מערבת את טראומת השואה עם דברים אקטואליים שהיא רואה בטלוויזיה. זמנים ואסונות מתמזגים זה לתוך זה ומירי נשרי הולכת עם החוויה של אמה ומייצרת עבודת וידאו מרגשת ותפורה מדויק אל החלל. קצת דרמטית, קצת מעלה חיוך, עם עבודת סאונד טובה ובעיקר מדויקת ובשלה. עבודה הראויה לחלל אחר מזה שנדחקה לתוכו.

     

    מירי נשרי, "מים אחרונים" – מיצב וידאו, עורך וידאו: דן פלונסקר

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אבא 2005". לא רק הוא השתנה
    "עינת 2002". בהעדר רקע, הפנים נשארים נטולי הקשר
    לאתר ההטבות
    מומלצים