לא נינט, מינט!

כשמינט וולטרס הייתה בת תשע, התגלגל לידיה ספר של אגתה כריסטי. אחרי שקראה עמוד או שניים, היא ידעה שגם היא תהיה סופרת, ושסיפורי פשע הם התחום שלה. אלא שהדרך משם ועד למעמדה הנוכחי – כאחת מסופרות המתח המוערכות ביותר בבריטניה ובעולם – הייתה ארוכה ועברה דרך כתיבת סיפורים רומנטיים בעיתון נשים, גידול ילדים ואפילו שנה בקיבוץ בישראל.

הדמויות שלך אף פעם לא לגמרי טובות או רעות. את כותבת גם את הרוצחים הכי מעוותים בהמון אמפטיה.

"הם הטיפוסים הכי מעניינים. אני אוהבת לכתוב דמויות חזקות מאוד, ואני רוצה לתת לקוראים להכיר אותן מכל הצדדים. כשמציירים דמויות שיש להן מעלות ומגרעות, יותר מעניין לנסות להבין מה מניע אותן, ופחות פשוט לנחש מה עומד לקרוא. לא קל להשאיר קוראים במתח על פני עשרות עמודים. ספרים שבהם יש רק אקשן והמתח נשמר על ידי זה שכל חמש דקות מתגלה עוד גופה משעממים אותי. אני מעדיפה לשמור את הקורא מהופנט משום שהוא ירצה להבין את הטיפוסים שאני מכירה לו".

הזמן בקיבוץ היה קסום

וולטרס, 56, היא אם לשניים וחיה עם בעלה בבית כפרי בדורסט, אנגליה. היא התחנכה בפנימייה, אליה נשלחה בגיל 12 אחרי מות אביה, ואומרת ששם למדה להיות עצמאית ושאפתנית. בגיל 18, יחד עם עוד 22 צעירים אנגליים, הגיעה לישראל כדי לבלות שנה בקיבוץ כפר הנשיא. השנה הייתה 1968, ואת החוויות משם היא לעולם לא תשכח. במהלך השיחה בינינו היא מזכירה את הקיבוץ בכל הזדמנות אפשרית ומספרת שהקבוצה נותרה מאז בקשרים הדוקים. הם נפגשים לעתים קרובות וכבר עכשיו מתכננים מפגש חגיגי שיציין 40 שנה להרפתקה ההיא.

"הגענו לשם, חבורה של צעירים לא יהודיים, שרצו להכיר את המקום", היא מספרת. "עבדתי במטעים, אחר כך התנדבתי שלושה חודשים בבית מחסה לעבריינים צעירים בירושלים. טיילנו המון. זה היה זמן קסום. אני מניחה שהקיבוצים השתנו מאז, אבל אז הם היו בראשית הדרך, והיה קסם גדול בחיי הקהילה שניסו לבנות שם. כולנו מאוד השמנו בשנה ההיא, כי האכילו אותנו אוכל נפלא. ביקרנו גם בקיבוצים אחרים, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שהלינה המשותפת בטח קשה מאוד לילדים, למרות שזה מזכיר קצת את הפנימייה שבה אני גדלתי וגם הילדים שלי למדו בפנימייה ונהנו מאוד".

"זה יהיה יומרני מצדי, כי אני לא מכירה את החברה הזו מספיק לעומק. אולי הייתי צריכה לכתוב על זה מיד כשחזרתי. אמרתי אז לכולם שאני רוצה להיות סופרת, אבל לא האמינו לי".

"למדתי באוניברסיטה ספרות צרפתית. לא גמרתי את התואר, כי זה חייב אותי לנסוע לשנה בצרפת ולא רציתי, כי ידעתי שלא אחזור משם. אבל באוניברסיטה הכרתי את בעלי ואחרי שהתחתנו התחלתי לכתוב סיפורים רומנטיים לעיתון. אחרי שהבן שלי נולד, הבית נמלא רעש, ולא יכולתי להתרכז בכתיבה. למזלי בעלי פרנס אותנו, ובמשך שבע שנים לא כתבתי בכלל. זה התגלה כמפנה חשוב בקריירה שלי. עד אז הזמינו ממני עוד ועוד סדרות רומנטיות ואני מניחה שזה מה שהייתי עושה עד היום. אבל אחרי שבני הצעיר התחיל ללמוד והתפניתי שוב לכתוב, איש לא הזמין ממני סיפורים ויכולתי להתמסר ל'בית הקרח', רעיון שהבשיל אצלי בראש שנים קודם. משם הכול זרם במהירות. הספרים שלי היו רבי מכר, תורגמו, עובדו לסדרות טלוויזיה ומאז לא הפסקתי לכתוב. לא מזמן שאלה אותי עיתונאית אוסטרלית אם אני מתכננת לכתוב עד יום מותי. אמרתי שאני מקווה שלא, כי אני מקווה ליהנות גם מעבודה בגינה ומטיולים. אחר כך חשבתי על זה, והבנתי שהכתיבה היא המהות שלי. זה כמו סם. אני מכורה לגמרי. יכול להיות שלא אפרסם הכול, אבל בראש בטח לא אפסיק לעולם לחבר סיפורים להנאתי".

"אני מכורה לתקשורת. אני אוהבת לקרוא על פשעים ומקרי רצח. למדתי שקל יותר לכתוב סיפורים אם יש לך כמויות עצומות של מידע. אני קוראת הכול ומקווה שמשהו מזה יצית אצלי רעיון לסיפור. אני מחוברת לכל ערוצי החדשות, גם אלה שמשדרים 24 שעות ביממה, כדי שבכל פעם שאקום מהכתיבה להכין לעצמי כוס קפה, אקלוט עוד משהו".

"אני שותה רק קפה שחור. הרגל שהתחיל בישראל..."

לא מוכנה לגלות מה היא כותבת

"הייתי רוצה לומר כן, אבל יש גם סופרים גברים לגמרי לא רעים. נשים מוצלחות מאוד בהתבוננות באנשים. דורות ניהלנו חיים פחות אקטיביים, ישבנו בבית ולמדנו להסתכל. למדנו להבין למה ילדים ואנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, ולמדנו להעביר ביקורת קטלנית על הסביבה. זה שילוב נפלא למי שרוצה לכתוב ספרי מתח".

רוב הספרים שלך הפכו לסדרות טלוויזיה מצליחות.

"זה שימח אותי מאוד, אבל היום אני מעדיפה קולנוע. בטלוויזיה יש היום מבחר של מאות ערוצים, ולצופים קשה לעקוב אחרי פרקים של סדרה. סרט של שעתיים רצופות הרבה יותר אפקטיבי".

"אני כותבת, אבל לא מוכנה לגלות מה. בפעם הראשונה שיצאתי לסיור קידום מכירות של ספר שלי, הייתי מאוד נאיבית. סיפרתי לעיתונאי נורבגי את כל העלילה של הספר הבא שלי, וכשחזרתי הביתה הבנתי שזה משעמם אותי נורא. אז זרקתי לפח, והתחלתי לכתוב משהו אחר. הנורבגי התפלץ ונורא כעס כי כל הכתבה שלו היתה מבוססת על זה. מאז למדתי שאם אני מספרת את העלילה, אני מאבדת את החשק לפתח אותה. חוץ מזה, אני בעצמי לא תמיד יודעת מה יקרה בספרים שלי".

"בדרך כלל לא. יותר מרגש לכתוב ככה. זאת גם הסיבה שלא יצרתי דמות קבועה של בלש, מה שיכול היה להיות מצוין מבחינה מסחרית. אני רוצה להיות חופשייה להפתיע את עצמי ואת הקוראים שלי כל הזמן".