האקדח יורה שנית

בין הרמקולים שבאולפני "גל-קול" ברמת-גן, משוטטים חברי להקת "כנסיית השכל", מקשיבים, רושמים הערות, מחייכים ומדי פעם מתפנים למשחק קלפים קצר. כבר שמונה חודשים עובדים חברי הלהקה – יורם חזן, רן אלמליח ודוד ראסד - יחד עם המתופף דניאל זייבל והמפיק המוזיקלי עמי רייס, על האלבום שמסתמן כאחת היצירות המסקרנות ביותר במוזיקה הישראלית. לא פחות מ-26 שירים יכללו באלבום האוסף, כולם בעיבודים חדשים, יחד עם רביעיית כלי מיתר, עם יותר משלושים נגנים שהצטרפו לפרויקט וגם אהוד בנאי אחד שמנגן גיטרה בכמה שירים.

הרעיון הראשוני ליצירת האלבום, שעדיין לא נושא שם וייצא בתחילת פברואר, עלה בעקבות המופע שנערך לפני כמה חודשים לחגיגות תקליט הזהב ל"דברים בלחש", האלבום הראשון של הלהקה שיצא ב-1993. במופע ניגנו חברי הלהקה עם רביעיית מיתרים ונגנים נוספים ולאחריו עלתה המחשבה להפוך את היצירה החדשה לאלבום, שהפך בסופו של דבר לאלבום אוסף בעיבודים חדשים תחת חברת "בארבי רקורדס". כאן אפשר להאזין לשני שירים ראשונים מתוך האלבום.

חייבים להודות, לא בכל יום נוצרים פרויקטים כאלה אצלנו. רייס, המפיק המוזיקלי, טוען שיש מחסור ביצירות כאלה מכיוון שאנחנו סובלים מעט מרדידות הפקתית. "ישנם שירים ממש יפים שאני שומע ברדיו", אומר רייס, "אבל האמנים לא מנסים לחפש קצת מעבר בשיר. מצד שני זה פרויקט שעולה המון כסף, והמפיקים לא רוצים להשקיע בו. במקרה הזה היה חופש אמנותי מוחלט וגם מבחינת ההפקה לא הגבילו אותנו בשום דבר".

"הייתה קצת דילמה אם לגשת לזה או לא", מספר ראסד, "כי כבר היינו שם עם השירים האלה. אבל החלטנו לעשות את זה כי השירים פתאום נראו לנו קצת אחרת ולעיתים גם התמונה קצת משתנה. כשאתה שומע את השירים הישנים אתה חושב לפעמים שחלק מהדברים יכולת לעשות בצורה שונה. כשאני שומע היום את השירים מהדיסק הראשון זו הרגשה מדהימה, זה עדיין מרגש אותי. זה נוסטלגי נורא. וזה נחמד להתעסק עם דברים שלא היית שלם איתם בעבר".

באמת לא הרגשת שלם?

"עם חלק קטן מאוד מהקטעים, כן".

"אני מאוד נהנה", אומר יורם חזן, "אני מרגיש שזה אחד הפרויקטים שהולכים איתו הכי רחוק שאפשר וזה נורא כיף. אני חושב שהגענו לאיזה סוג של בשלות וכימיה בינינו וגם לסוג של תקשורת עם אנשים אחרים. אנחנו יותר פתוחים, יותר מקבלים אלינו ואנחנו מרוויחים".

התבגרתם?

חזן: "יכול להיות שזו התבגרות ויכול להיות שאלה דברים שמקבלים אחרי שיש לך סבלנות לעבור משברים. אחרי 15 או 16 שנה אלה תהליכים שקורים".

תנוח, אנחנו מוציאים בינתיים אוסף

כל שיר באלבום החדש של הכנסייה מביא איתו משהו קצת אחר. הקטע האירי-קלטי שמוביל את העיבוד החדש לשיר "למיה יש אקדח" מעביר הרגשה סוחפת ואופטימית, ואילו העיבוד בעל שלל הכלים ל"מיטות חולות" מטלטל את המאזין בחוזקה מצד לצד. כך, בזכות העיבודים, זוכה הלהקה, שנוטה לקחת את הזמן שלה בין אלבום לאלבום, לגילויים חדשים. "יש משהו מיוחד בעשייה כזאת אינטנסיבית כל הזמן. והפרויקט הזה היה מאוד אינטנסיבי", מספר חזן, "אתה מגלה שאתה יכול לעבוד קשה יותר ממה שהיית רגיל. היה לנו איזה סוג של דפוס עבודה נורא מסוים ובו הרשנו לעצמנו לקחת חופשים ולהניח לעצמנו. אני לא שופט את זה, אולי זה טוב, כי אז אתה בא לכל פרויקט חדש לגמרי, אבל האינטנסיביות והעשייה היומיומית מניבה פירות".

אתם מרגישים שהאלבום הזה מגיע עם אמירה כלשהי גם לשוק המוזיקה הישראלי?

"זה קצת שונה מבחינה אחת, אמנים לא נוטים לחדש דברים שהם יצרו בעבר. כשמדברים על אוספים או משהו דומה לזה,

אז חברת התקליטים לוקחת על עצמה את העבודה לאסוף את השירים, לארוז את הדיסקים ולשלוח לחנויות. האמן כמעט לא מעורב בזה ואני יודע את זה מקרוב. זה משהו שכופים עליו ואומרים לו 'זה טוב, תנוח קצת עד התקליט הבא, אנחנו מוציאים בינתיים אוסף'. ופה, אני לא יודע אם זו הפעם ראשונה, אבל אנחנו לקחנו אחריות על האוסף הזה. גם בחרנו את השירים שאנחנו חושבים שהם נכונים וגם ניגנו אותם מחדש עם עיבודים חדשים".

נתקלתם בעבר בהגבלות אמנותיות?

"אני לא יודע לגבי הגבלה של ממש, אני חושב שזה קשור גם אלייך. כשאתה עושה משהו כזה אז אתה לומד על האפשרויות שיש לך. ועכשיו אנחנו בשלב שאנחנו רואים יותר דברים, מכירים יותר ומרשים לעצמנו להיפתח. מכל הבחינות".

ואתם חושבים שהאלבום הזה ירחיב את האופן שבו הלהקה נתפסת?

"לכנסיית השכל כמה צדדים", אומר אלמליח, "את הצד של הלהיטים, אותו רוב האנשים מכירים, ובצד שני יש עוד המון המון שירים שאנחנו אוהבים וגם הקהל שתמיד מגיע להופעות שלנו מאוד אוהב. את רוב השירים לא מכירים ואלה שירים שלא משמיעים ברדיו, שירים טובים. כך שהאלבום מרחיב את המובן של 'כנסיית השכל' כמו שהיא נתפסת אצל הקהל הרחב".

איך לדעתך היא נתפסת אצל הקהל הרחב?

"באיזשהו מקום בתקופה האחרונה אנחנו נתפסים כלהקה של להיטים וזה משהו שאף פעם לא כיוונו אליו, אף פעם לא היינו ככה או הרגשנו ככה. השירים שלנו מאוד הצליחו, אבל אף פעם לא עבדנו על תקליט כדי שיהיה לנו בו להיט, עבדנו על תקליטים שלמים. תמיד ניסנו לעשות תקליטים שלמים ומעניינים לנו. בגלל זה כשאנחנו מוצאים את האוסף הזה, זה לא אוסף להיטים, זה אוסף של שירים שאנחנו אוהבים ושהקהל שבא להופעות שלנו אוהב. וגם הלהיטים יהיו שם אבל הם לא יקבלו יותר מקום או חשיבות מהשירים האחרים. אנחנו עושים תקליטים. ככה אני רואה את העבודה שלי כמוזיקאי. אני לא כותב מוזיקה לסרטים, לא להצגות, לא כותב או מלחין מוזיקה לאמנים אחרים. כל מה שהכנסייה עושה זה משהו שמכוון לתקליט. וזה מה שאנחנו רוצים לעשות כל פעם מחדש".

באולפן עם אהוד בנאי (צילום: אורית פניני)

"יש מקרים בהם אנשים מאמינים שהם צריכים להוציא סינגל אחד לרדיו, הסינגל הזה יהיה להיט וימכור את התקליט", ממשיך אלמליח, "זה מגוחך בעיניי, זה גובל ברמאות, אבל כל אחד והעניין שלו. אני לא אוהב את זה. אני, שקונה דיסקים, לא הייתי קונה דיסק בשביל שיר אחד. אני רוצה לדעת שכל שיר הוא טוב. ואנחנו, כל פעם שאנחנו מוציאים דיסק חדש, אנחנו מוציאים בין חמישה לשבעה סינגלים, או שישמיעו אותם או שלא. חשוב לנו שהקהל יבין שיש פה משהו הרבה יותר גדול מהלהיט שמוכר תקליט. יש את הקהל של ה'כנסייה', וזה הגרעין שהולך איתנו כבר 13 שנה, בא לכל ההופעות ויש לו את כל התקליטים בבית. הוא מכיר אותנו, הוא יודע מי אנחנו. ויש את הקהל הרחב, הקהל של הפסטיבלים, כשאתה עולה על במות של הפסטיבלים, הם שם ושרים בקולי קולות את כל הלהיטים שהם שמעו ברדיו. זה קהל אחר, זה קהל שלא מודע לצד האחר שלנו. אנחנו נתפסים כמו - מפחיד אותי לחשוב - להקת להיטים".

וזה מפחיד אותך.

"זה משהו שלא נעים לי איתו".

אתם מרגישים שהאלבום הזה הוא סוג של סגירת מעגל?

חזן: "אני בטוח. כי אתה חוזר לשירים שכבר כתבת. לא באמת הרגשנו כאילו היו לנו דברים לא פתורים. אלה פשוט פירושים חדשים ואני חושב שהם יותר טובים מהמקור. לאלבום יש את היופי האישי שלו וזה מה שניסינו לעשות, לכתוב את השירים מחדש וזה מאוד קשה. הפרויקט הזה היה מאוד קשה מבחינה נפשית. זה נורא קשה לשכנע פעם שנייה. כבר שכנעתי, תעזבו אותי. אבל אני מבחינתי הצלחתי. בינתיים אני מאוד נהנה מהפרויקט. זה נשמע מדהים ומרגש. זו הצלחה, מה שיקרה – יקרה. אין לנו הרבה שליטה על העתיד".

אתם נפגעים מביקורות?

ראסד: "תלוי איזה, אני לא ממש לוקח ביקורות באופן אישי. כל אחד חושב על מה שהוא חושב וכך הוא כותב".

אלמליח: "פעם הייתי מאוד נפגע. ומצאתי פיתרון: אני לא קורא אותם. כמעט ולא. זה מאוד קשה לקרוא משהו שאומרים עלייך מבלי שיש לך את האופציה להגיב".

חזן: "אי אפשר להתעלם מדברים שכותבים עלייך. אז אני קורא אותם ומנסה לזכור שזה רק אנשים שכותבים שם. ואני יכול להבין אנשים שלא אוהבים אותי, זה בסדר, לא כולם צריכים לאהוב את זה".