רזון של זעקה אילמת

איילת (שם בדוי) מתה אתמול בגיל 24. היא שקלה במותה 19 קילוגרם, כמו ילדה בכיתה א'. יותר משליש מחייה בילתה במלחמה בעצמה, בגופה; במחלת האנורקסיה-נרבוזה שדירדרה נערה מוכשרת ורגישה בצורה יוצאת דופן לשבר כלי. היא עברה אישפוזים, טיפולים ואיבחונים. את הכל ליוותה ביומן אישי שכתבה, שבו חשפה את תחושותיה לאורך ההתמודדות כולה. היומן הזה הפך לצוואתה האחרונה, שאותה ביקשה לפרסם כדי שישמש כתמרור אזהרה לנערות אחרות. לכולנו.

"יותר מזה הייתי מאוד רוצה שהסיפור יעזור לאחרים", כתבה, "שאולי, כמשאלה, מתוך הסיפור הכואב שלי בחורות יוכלו ללמוד ולהפיק לקחים. אנשים סביבן יוכלו לעזור להן יותר. ללמוד יותר על מה שעובר על הבנות האלה, גם כשהן מתביישות להיפתח ולספר, ואולי למנוע בשלבים מוקדמים ומבעוד מועד נפילה למעמקים של יאוש ותהומות עצב שבהם אני התנסיתי".

לאורך שנים מילאה איילת בכתב ידה הצפוף והמסודר עשרות מחברות יומן תחת שם החיבה "יומנוש". אחרי מותה, נחשפו לראשונה לבני משפחתה היומנים ובהם גם צוואתה לפרסם את הדברים כדי להעביר מסר לנערות אחרות במצבה:

"...אני חושבת על אמי. אני חושבת על חיבוק אם של תינוק. ילד בריא עם בשר רך, עם ריח של חמימות ומתיקות וחושבת על החיבוקים שלה. כשאני במשקלים נמוכים, כאשר היא נוגעת בי ונרתעת מהחדות של העצמות. מהקשיות של המגע אין זה חיבוק שיכול להשיב חום ורוך. זה חיבוק של מגע עצמות גרום וקשה ללא בשר שריר או שומן. אני חושבת על הכאב שלה" (מתוך יומנה של איילת).

קרובי משפחתה של איילת סיפרו כי בשבועות האחרונים לחייה נראתה כשלד מהלך, כשמתחת לעיניה עיגולים שחורים ולחייה שקועות. לאורך השנים

 אושפזה פעמים רבות בבתי החולים "שלוותה" ו"אברבנאל". מטרת האישפוזים הייתה להאכיל אותה בכפייה, באמצעות זונדה, כדי שתעלה כמה קילוגרמים. לאחר שהושגה המטרה היא הייתה משתחררת לביתה - מפסיקה לאכול וחוזרת להתאשפז. בקטעי היומן שנכתבו ב"אברבנאל", איילת מתארת כיצד הערימה על הצוות הרפואי בניסיונות השקילה.

"להשיג זונדות ומזרקים להוצאת האוכל

להשיג שפדלים להקאה

להשיג סלוטייפ להחבאת הזונדות והמזרקים מאחורי תמונות ומתחת לרהיטים כסא/שולחן/שידה.

להשיג כוסות נקיות כדי לשתות מים לפני ההזנות כדי שאתפוצץ ואקיא ולפני השקילה כדי לרמות בשקילה.

להשיג בגדים לברוח כשפותחים את הדלת.

לאסוף נומבונים כדי להתאבד במקרה חרום ועוד כדורים"

בקטעים אחרים, היא מספרת על המלחמה כדי להיות רזה:

"הרזון זהו תחום אחד ויחיד שבו אני כה נחושה וכה עקשנית. החלטה שתופסת כל כך הרבה מקום, כל כך הרבה עוצמה. חדות. משמעות. התחום הברור באופן חד ובאופן ברור ומוחלט, ללא כל פשרות וויתורים. זהו נושא שמבטא את המרדנות הגדולה ביותר נגד כולם, נגד כל האנשים סביבי, הורי ומשפחתי. נגד מערכת הבריאות והמערכת המשפטית. נגד מוסכמות חברתיות שאין עליהן עוררין שטבועות בעולם מאז ראשית קיומו. נגד הטבע האנושי, נגד הבריאה והאלוקים. והמלחמה שלי היא כה עוצמתית, כה עקבית. החוד כל כך חד ושנון. אני כנגד העולם. עולם ומלואו. מלחמות בלי סוף. ויכוחים ומריבות בבית. דיונים משפטיים, מלחמות אלימות והתנגדות אקטיבית להזנה כנגד מטפלים בבתי חולים. המטרה של הרזון, כך נראה, מקדשת את כל האמצעים.

"הרזון נחשב בימינו למשהו אסתטי ויפה. זו תרבות שלמה בעולם המדיה, תרבות של נשיות ועדינות. יש בה גם פן של שבריריות כלשהי. הרעיון המקורי הוא טיפוח, להראות טוב, להיות נאה. להיות מקובלת ואהובה. אם נרחיק לכת, זה למשוך מבטים חיוביים. אבל ברזון האנורקסי הרזון חד. הרזון עוצמתי. זה רזון של זעקה אילמת. זה רזון שבעוצמתו מעורר בזולת אסוציאציות של שואה. של רעב. שמפחיד, מזעזע, מזוויע, מחריד. די מעורר חלחלה. רזון חולני זה לא רזון של חיוניות ושמחה שנועד לעשות טוב לאדם ולסביבתו. זה רזון של מועקה ומצוקה עזים. רזון שמזכיר גוויעה, גסיסה, דעיכה, מוות וסוף".

הוריה של איילת סיפרו היום ל-ynet: "היא תמיד רצתה להגיע לשלמות בכל דבר. 90% לא היה מספיק מבחינתה, היא רצתה להגיע ל-100... היא הייתה ילדה שניתן היה לשבת ולדבר איתה על הרבה דברים. תמיד היה מונח ספר על הרגליים שלה ותמיד היא למדה. הצלילות והחוכמה ליוו אותה עד יום מותה".

דודה סיפר כי ההורים ניסו לעשות הכול למענה: "הם לקחו אותה לכל מי שיכול היה לעזור- לרופאים, לרפואה אלטרנטיבית, לרבנים. הם פעלו בכל האפשרויות, אבל לא היה לה רצון לחיות. לא היה ניצוץ שיכול היה לחבר אותה לחיים... היא רצתה להגיע לשיא שלילי. זה נשמע אבסורד, אבל זה מה שעבר לה בראש. אם היא הייתה רואה באשפוז מישהי במצב גרוע יותר, היא הייתה רוצה להגיע למצב שלה".

קטעים מתוך היומן שנכתבו בגיל 16: 

"אתמול עליתי 2 קילו, כלומר אני שוקלת עכשיו 37.100. שאלתי על משקל היעד ואמרו לי שאצטרך להגיע למשקל 45! 45! והגובה שלי 1.50. אני נמצאת על האחוזון הכי נמוך. איזו מכה. תמיד רציתי להיות גבוהה זה לא פיר. זה בכלל לא פיר. כל החיים אני אהיה ננסית. ולצערי, מי שננס ההפרש בין הגובה למשקל אצלו הרבה יותר קטן. זה עצוב להיות נמוך. תמיד הכי נמוך. להסתכל על כולם כמו נמלה על בני אדם מלמטה, כזאת שיכולים למחוץ אותה. לדרוך עליה.

"אולי הבעיה כאן היא שאנחנו שקועים יותר מדי בעצמנו ולא בסביבה. אני לא אומרת שבצורה חיובית שאנחנו אוהבים את עצמנו. להפך. כאילו כל אחד מקנא בשני ומרגיש רחמים עצמיים על עצמו. אחרי זה חשבתי לי במקלחת שפעם היתה לי שמחת חיים והתלהבות. היא היתה קיימת פעם, זה לא שאף פעם לא היתה ולא נבראה. אבל לאט לאט היא נעלמה. ככל שגדלתי ובגרתי קטנה ההתלהבות מכל דבר שאני עושה ומהחיים בכלל בעקבות זה, עד שהגעתי למצב העכשווי שבאמת אני לא מאושרת מכלום. אני לא מעריכה כלום ולא מרוצה מכלום. שום דבר כאילו כבר לא מעניק לי סיפוק. ואז חשבתי על המוות".

בני המשפחה התרגשו היום לראות לראשונה את הטקסט הכתוב. אחד מהם אמר: "כל דבר שנשאר זה זיכרון אדיר ממנה, שיכול לתרום הרבה למשפחה, למרות שהיא כבר איננה. זה יכול לחזק מאוד את ההורים - וגם כמובן המטרה שלה הייתה שאנשים אחרים שנמצאים במצוקה הזו יוכלו ללמוד מזה ולצאת מזה. זו הנתינה שלה לחברה".

"כמה אני אוהבת לראות בנות שהיו אנורקטיות ונעשו שמנות או מלאות, ואם לא שמנות אז לפחות לדעת בוודאות שהן הבריאו, שהן אוכלות חופשי ולא מגבילות את עצמן בכמויות, ובמאכלים אסורים, שהן רואות באוכל הנאה ויוצאות לבילויים שכרוכים בארוחות מלאות ועשירות בקלוריות ובשומן ובסוכר ובכל המותרות של המאכלים האסורים והמפתים. בנות שהן ככל האדם ואוכלות באופן נורמלי לחלוטין. כמה אני אוהבת שיש בכך שתי שמחות: אחת אמיתית, שמחה עבורן ובכלל שיש תקווה. אבל האמיתית יותר זו השמחה שהן כאילו פרשו ממרוץ המרתון, מהתחרות. שהן התעייפו, שהן נכנעו ועוד אחת ירדה.

"אני נעלמת בתוך המון אנשים שמקיף אותי ומחפשת זהות. מחפשת מהות. מהות לחיים. מהות שתתאים. ימים ולילות עוברים, חולפים ואנו צועדים בשבילים פה ושם מוצאים את עצמנו. קצת מבולבלים פה ושם צועדים צעדי בטחה ויש רגעים קטנים של אושר ומנוחה. ויש רגעים שנמאס לי.

נמאס לי להיות טיפשה בעולם של חכמים.

נמאס לי להיות מפגרת בעולם של מתקדמים.

נמאס לי להיות מכוערת בעולם של יפים.

נמאס לי להיות חסרת ידע בעולם משכיל.

נמאס לי להיות כה צרת אופקים בעולם שבו אנשים רחבי אופקים.

אמאס לי להיות חסרת כישורים בעולם של אנשי אשכולות ומוכשרים.

נמאס לי להיות חסרת כשרון לכתיבה בעולם של סופרים ומשוררים.

נמאס לי להיות חסרת חוש מוסיקלי בעולם של מוסיקאים ומלחינים.

נמאס לי להיות כמו גולם שלא יודע להזיז אבריו בעולם של רקדנים

נמאס לי להיות חסרת כל זיקה לאומנות בעולם של אומנים כה רבים

נמאס לי להיות פה בריאה בעולם של חולים. שפה זה בעצם חולה בעולם של בריאים" (נובמבר, 2005).