בקרוב: מלון יוקרה בקרית מלאכי

אוקיי, שנייה, בעצם תנו לנו לנסח את זה אחרת. הפתעה: מסעדת גורמה בחיפה!

אקסיומה - אם זכור לי משהו מהתקופה שבה העדפתי לטפח את המוח ולא את הכבד - היא הנחת יסוד שכולם מקבלים למרות שאף אחד לא יכול להוכיח. אני אומר את זה לא כדי שתחשבו שאני כזה חכם, אלא מפני שלפני כמה ימים הצלחתי להפריך את אחת האקסיומות הוותיקות ביותר, שדורות של סועדים קידשו כאמת מוחלטת. למען הצניעות, אודה שלא מדובר בהנחת יסוד מאוד מרכזית בחיינו, כך שהפרס לפיתוח מודלים מתמטיים יוענק בכל זאת למישהו אחר. אני אסתפק בזה שתחשבו עלי, חוקר באוניברסיטת החיים, כמי שהצליח להפריך את האקסיומה הקולינרית הגורסת שאין בחיפה אפילו מסעדה אחת טובה.

לפני שאתם מסתערים עלי חמושים בקוסטיצה של מעיין הבירה, בסטייק הלבן של יונק או בחומוס עם בשר של אבו-יונס, אני רוצה לציין שהתפטמתי בכל אלה, כשאתם עוד לא הבדלתם בין פטמה למסעדה. ואני לא טוען לרגע שבחיפה אין מזון ראוי, אלא שאף פעם לא היו בה מסעדות מהזן המכונה "גורמה". יש רומניות מעולות, מזרחיות אסליות ואת השווארמה הכי טובה בארץ; בחלק מהברים החדשים יש יופי של אוכל, בשוק תלפיות יש אחלה של ירקות ופירות, ובשוק הטורקי מכר ז'קו את הסי-פוד הכי טוב בארץ בתקופה שהדג היחיד שהכירו כאן היה קרפיון. הכל נכון. רק שמסעדת גורמה אמיתית - כזאת שאפשר לשבת בה נרגשים לציון יום נישואים, יום הולדת עגול או קידום בעבודה - מעולם לא היתה בחיפה.

ולא שלא היו ניסיונות. מסעדות כמו "וילה-רוז'" המנוחה או "וואלה" השוויצרית הוותיקה ניסו במשך השנים לתת פייט לחידושים הקולינריים מהמרכז - אבל נכנעו בסופו של דבר לטעם הפרובינציה ולנכונותה המוגבלת להמיר כמה מאות שקלים במזון למתקדמים. אפילו הניסיון הנוכחי כמעט שנגנז עוד בטרם נחנך: קטיושות באדיבות החיזבאללה קטעו את מה שאמור היה להיות חודש ההשקה של "הנמל 24", מסעדה ששמה הוא כתובתה.

סטיב אויסטר

היתה לי תחושה טובה בקשר למקום עוד לפני שביקרתי בו, אך היא נמוגה כשתעינו בסבך עבודות התשתית ברחוב העצמאות. נראה היה שהדרך היחידה לשחר לפתחם של מועדוני רחוב הנמל היא פשוט לצנוח להם על הגג.

מפקק לפקק נתקפתי בחרדה שמא גררתי את ל' ו-ד', שותפי למסע, להרפתקה פרובינציאלית שסופה מפח נפש. כבר קרה לי שנגררתי אחרי יודעי ח"ן עד לפאתי כפר נידח, רק כדי לגלות שאת מנות הגורמה שם אפשר למצוא בקלות בחצי ממסעדות תל אביב. הרושם הזה רק התחזק כשעלינו בגרם מדרגות צר, מכוסה בשטיח קוקוס שהיה אופנתי לפני עשר שנים. האם, שוב, לא כצעקתה?

תודה לאל, לא. די היה במבט חטוף מסביב כדי להבין שלפחות בכל הקשור לעיצוב, מישהו הפעם עשה עבודה רצינית: חללים בגדלים משתנים, כוכים שהוסבו לפינות ישיבה אינטימיות, ותפיסה מרחבית לא קונבנציונלית שמזכירה את "יועזר" היפואי, רק עם פחות אולם ויותר חדרים.

וכאן ציפתה ההפתעה השנייה. "הזמנתם מקום?", חקרה המארחת. ככה, כמו הגדולות, מקבילותיה במסעדות הטובות של תל אביב. אז נכון שהיום יום חמישי והשעה שמונה וחצי בערב, אבל אשרי שהגעתי ליום שבו אתוחקר בכניסה למסעדה חיפאית בדבר הזמנה מוקדמת. בסוף נמצאה לנו פינה של חסד על הבר - שעל פי רוחבו לפחות, ניכר במתכנניו שייעדו אותו למטרות המתנה או עישון ולא לאכילה של ממש.

התפריט של "הנמל 24" מחולק לארבע קטגוריות: אנטיפסטי, ראשונות, עיקריות וקינוחים. אנחנו יצאנו לדרך עם שתי מנות אנטיפסטי. הראשונה היתה קרפצ'יו פילה בקר בפלפלת גרוסה, מלח-ים וגילופי פרמזן, והשנייה - אויסטרים שלצידם הוגשו כוסות שוט עם גספצ'ו פיקנטי.

שתי המנות היו מצוינות. האויסטרים היו קרירים ונשלקו מצדפתם בכזאת גרגרנות, שבקושי הבחנו בכוסות הגספצ'ו (מרקם סמיך-אך-חלק, שהיווה ניגוד הולם לטעם הים של האויסטרים הטריים). אבל היה זה דווקא הבשר ששבה את ליבי. לא זוכר מתי נהניתי ככה מקרפצ'יו: פיסות הבקר הדקיקות כמעט נמסו על לשוני וגרמו לי עונג כה גדול שתהיתי אם לא כדאי להשיב את האקסטזי לאופנה.

משם המשכנו לשתיים מתפריט הראשונות. סינטה בקרוסט פלפלת אדומה, מלון ודומדמניות מיובשות, ומה שנשמע כמו האם-אמא של הפיוז'ן - משאוושה חומוס-פול בליים ושמן זית, שרימפס ופסטו כוסברה.

תיכף נגיע לשילוב הנועז הזה, אבל קודם כל הסינטה: זאת היתה טעימה למדי, ורדרדה מבפנים וחרוכה קלות מבחוץ, אם כי שילוב הטעמים שמבטיחות התוספות נראה בסופו של דבר מעט מינורי. המנה השנייה היא כבר עניין לוויכוח. ד' נהנתה למדי מהשרימפ במשאוושה שלה; ל' לעומתה סלד ממה שנתפס אצלו במידה רבה של צדק כיצירתיות יתר. וגם אני, למרות העניין שעוררה בי המנה, מודה כי אמשיך לאהוב משאוושה ושרימפס - כל אחד לחוד.

אבל כוכב הראשונות היה המנה הבאה שהזמנו: סקאלופ שהגיע עטוף בעלי גפן, על כבד אווז חם וקרם דלורית. לו הייתי צריך לבחור את עשר המנות הטובות בישראל, הסקאלופ של "הנמל 24", עם שילוב הטעמים הנועז שעטף אותו, היה מועמד רציני לרשימה.

קלמארי אנטואנט

את הראשונות ליווינו בבקבוק של קרוז הרמיטאז' לה ז'אלה מיקב פול ז'בולה שבעמק הרון אשר בצרפת - שהאמת, לא היה הבחירה הטבעית שלנו. מתפריט היין שהוגש לנו נעדרו כליל היינות הלבנים (שהיו הולמים יותר את האויסטרים, ואולי גם שופכים אור חדש על סוגיית המשאוושה והשרימפס), וגם תפריט האדומים היה קצת מביך. למעט אליעד של שאטו גולן והוויתקין הקלאסי של ויתקין, לא מצאנו שם די שמות משמחים. למזלנו נקלע לדיון אחד הבעלים, שחשף ידע מרשים ביין והדריך אותנו למחוזות עמק הרון, מה שהתברר כבחירה לא רעה בכלל. חיסלנו את הבקבוק הראשון, ביקשנו את הקלאסי של ויתקין והתפנינו לעיקריות.

מהר מאוד התברר כי מתוך שלוש בחירות, פגענו בשתיים. הקלמארי (חורכים אותו כאן על פלאנצ'ה) עם רביולי, ארטישוק ירושלמי וזעפרן סחט מחמאות מ-ד' - אישה חמורת סבר בכל הקשור למזון. אני צללתי לתוך ערימת ריזוטו פטריות יער, גבינת מסקרפונה ופרמזן, שהיה אף הוא מצוין. מי שאינו מחסידי הריזוטו לעולם לא יבין זאת, אבל אין כמו מנת ריזוטו טובה כדי להעיד על רמת המסעדה. העובדה שחלפו כמה שנים מאז שאכלתי את הריזוטו הטוב האחרון שלי ב"תהל" התל אביבית ועד שהגעתי לזה של "הנמל 24", מעידה כי מישהו כאן יודע את העבודה.

רק האנטרקוט איכזב טיפה. לא שהוא היה רע, ונתח הבשר היה אמנם נאה בגודלו ובמרקמו - אבל אנטרקוט הוא מנה לקרניבורים, כלומר לאנשים שסף הריגוש שלהם גבוה מלכתחילה. למרות ההבטחה הגלומה בצירוף המילים "חמאת רוזמרין, בטטות מתוקות וגזר מזוגג", המנה לא הצליחה להתרומם מעבר לטעמי הבסיס שלה.

מאחר שמיהרנו לשתות משהו ב"קלמנ'ס" הסמוך דילגנו על הקינוחים, שדווקא נראו מצוין, היישר לשלב הסיכומים. ד' סברה שהיה טוב מאוד, ל' טען שהם פוגעים רק בחלק מהמנות, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. נכון שיש מקום לשיפור, אבל בהתחשב בתקופת ההרצה, ובהשקעה הרבה הניכרת כמעט בכל פינה, אני מניח שגם מה שעדיין לא לוטש עד תום יתוקן במהרה. לתל אביבי שיכול לבחור מדי ערב בין "רפאל", "כרמלה בנחלה", "וינס ותמר", "אורקה" ועוד רבות וטובות, זה כנראה לא אומר הרבה - אבל העובדה שיש בחיפה מסעדה אחת שלפחות שואפת לרמתן היא כבר פריצת דרך אדירה למסעדנות המקומית.

לפני שנטשנו לטובת האלכוהול החזק יותר, נפרדנו מ-692 שקל לפני תשר. מכיוון שרק שני בקבוקי היין ושתי כוסות הפסטיס שלגמנו לפני האוכל אחראים לכשליש, יצא ששילמנו על כל המנות, בתוספת לחם (טעים) ומספר מטבלים, כ-450 שקל - שהם כ-150 שקל לאדם לארוחת ערב במסעדה טובה. במילים אחרות, לא רק ניסיון קולינרי שיש לקוות שיצליח, אלא גם תמורה מלאה לאגרה.

"הנמל 24", הנמל 24 חיפה, טל': 04-8628899