כשאמא שלי ראתה את לילך, היא החווירה
חשבתי שלחץ הדם שלה נפל לרצפה והיא על סף התמוטטות. וזאת האמא שרק אומרים לה שהכרתי מישהי, והיא כבר מכינה ארוחת ערב. כל הנסיונות להסביר לגברת הראשונה שאני יוצא עם הבחורה רק שבועיים ושכבנו רק ארבע פעמים - לא הועילו
בכלל, אמא שלי עוד לא השתחררה מהסינר, כמו שאומרים. גם היום, היא דואגת לשאול אם אכלתי לפני שאני יוצא לעבודה, מתקשרת אליי הביתה ביום גשום כדי להזכיר לי לסגור את התריס בחדר העבודה כדי שהמחשב לא יירטב, ואין דבר כזה שאני לא אקבל טלפון עם ההכרזה שבטח המקרר שלי ריק וכדאי מאוד שאני אכין לה קפה כי היא חייבת לבוא להביא לי משהו לאכול.
והיא באה. בדרך היא גם עושה סיור בחדר שלי לראות שהוא מסודר, וכשהיא רואה את ערימת הבלגן היא חייבת להגיד משהו בסגנון של "אף אחת לא תתחתן איתך עם בלגן כזה". לך תסביר לה שרק במצב הזה אני זוכר איזה חולצה זרקתי מאחורי ארונית הטלוויזיה ואיזה גרב עוד אפשר ללבוש שוב. שלא לדבר על זה שאם בטעות אני שואל שאלה מהסוג של מה שמים קודם, אבקת כביסה או מרכך, היא ישר מודה לאלוהים שלא עשיתי נזק בכל הבית. כזאת אמא שלי. ויסלחו לי כל הפולניות.
את לילך הכרתי בים, לפני שבועיים. הפנים שלה היו לי מוכרות, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. כל בחורה בביקיני בים, רצוי עם חוטיני, נראית לי מוכרת. ישבנו כמה חברים, שתינו בירות, שיחקנו שש בש, והיא, עם עוד שלוש חברות, הצטרפו לחבורה המשתוללת. דיברנו, ולילך ושלוש חברותיה השתלבו בצורה מושלמת בשיחה. מסתבר, כמו תמיד, שאחת החברות של לילך למדה בכיתה עם אחד החברים שלי (או שהאחים למדו יחד, אני כבר לא זוכר וזה גם לא ממש משנה) . חברה אחרת אמרה שיש לה חברה שאח של החבר שלה נולד בדיוק שבוע לפני יום ההולדת שלי.
בנות תמיד חייבות לדעת מתי נולדת
לא הבנתי אף פעם את הקטע הזה, אבל בנות תמיד חייבות לדעת מתי נולדת, ולהגיד בנשימה אחת שהיא מכירה מישהו שנולד באותו תאריך, אבל היא לא זוכרת מי. אחרי הים, קבענו לילך ואני לאותו ערב. הגעתי לאסוף אותה בשעה שקבענו, והדבר שהכי עשה אותי מאושר זה שהספקתי יום קודם לקחת את הג'יפ האדום החלומי שלי לשטיפה פלוס עץ ריח ירוק ועוד פחית קטנה שאמורה לספוג את עשן הסיגריות מהאוטו. זה באמת עוזר הפחית הזאת, אבל בתנאי השימוש כתוב בקטן שאסור לעשן באוטו. לך תבין.
לא ידעתי איך להגיד ללילך שיש לנו הזמנה לארוחת ערב ביום שישי. נראה לי מוקדם עדיין, ולהגיד לאמא שלי שאנחנו לא באים יכול להיות יותר גרוע מאשר אם יגידו לה שבן לאדן שכר דירה בבניין שלה. סליחה, בקומה שלה. החלטתי לרמוז קלות ללילך על העניין ולראות כיצד היא תגיב, וראיתי שהיא בסדר עם זה. הודעתי לגברת הראשונה שזה בסדר ואנחנו נגיע. בצהריי אותו שישי הלכנו לים, הפעם לשם שינוי לבד, חזרנו לדירה שלי, התקלחנו יחד והלכנו לישון.
בשעה הייעודה יצאנו לדרך, ולילך הציעה שנעצור לקנות פרחים. בחיים לא הייתי חושב על זה בעצמי, אבל אמרתי לה שברור, ושאין לי כוונה שנגיע בלי זר. בשעה שמונה אפס אפס דפקנו בדלת. האוכל כבר היה חם והשולחן היה ערוך לתפארת. אבא שלי פתח את הדלת, אמר יפה שלום, לחץ ללילך את היד וצעק לאמא שלי להגיע.
היא גמגמה משהו, אמרה שלום צולע והתיישבנו לאכול
כשאמא שלי ראתה את לילך, היא החווירה. מה החווירה? חשבתי שלחץ הדם שלה נפל לרצפה והיא על סף התמוטטות. נבהלתי לרגע, אבל השתדלתי להישאר רגוע והצגתי בפניה את לילך. היא גמגמה משהו, אמרה שלום צולע והתיישבנו לאכול. כל הארוחה המבטים של אמא שלי הופנו אליי ואל לילך, ואלה לא היו מבטים של אהבה או אושר. יותר בכיוון של אכזבה מהולה בלחץ קל. דיברנו קצת על ענייני היום ושתינו בקבוק יין. בסוף הארוחה שתינו קפה, קשקשנו עוד קצת, התלוננו כמו כולם שיש 400 ערוצים אבל אין מה לראות בטלוויזיה, אבל לאורך כל הערב אמא שלי לא היתה רגועה. בכלל.
לפני שיצאנו, הפולנייה אמרה לי לבוא איתה רגע לחדר. קרצתי ללילך ואמרתי לה שאני כבר מגיע. נכנסתי לחדר והותקפתי בשאלות: "אתה יודע מי זאת דודה אסתר?" נשאלתי. ברור שאני מכיר, זאת אשתו של אח של אמא שלי, יעני חצי דודה שלי. "נו, מה איתה?" שאלתי בחוסר חשק. "מכיר את אחותה?" המשיכה הגברת. " לא אמא, אבל תגיעי לעיקר, נגמרה לי הסבלנות בשבילך היום. גם ככה לא התנהגת יפה", עניתי בעוד יותר חוסר חשק. "זאת הבת שלה למען השם", היא ירתה.
"ומה הבעיה עם זה, אמא?" שאלתי בחוסר חשק. התשובה לא איחרה לבוא. "אתה זוכר שהזמנו אותם פעם לארוחת ערב?" היא לא המתינה אפילו לתשובה. "אז אני הכנתי המון אוכל, והם אפילו מתנה לא הביאו. אני מכירה את הטיפוסים האלה. לא ישתתפו אחר כך בהוצאות של האולם ויעדיפו שאיזה זמר תימני יופיע חס וחלילה. על גופתי אתה ממשיך להיפגש איתה. ואת הבר מצווה של אחיך, זוכר?" נאלמתי דום. "אז הם הביאו לו ילקוט מתנה לבר מצווה, ועכשיו אתה רוצה שאני אתן לך לצאת עם הבת שלהם? שיתביישו, ותגיד להם את זה מצידי".
את הדרך חזרה לביתה של לילך כבר עשיתי בלי להוציא הגה מהפה. הורדתי אותה בבית ואמרתי לה שלא נוכל להמשיך להיפגש. "אמא שלך ממש שולטת עליך, הא?" אמרה בכעס והוסיפה - "בשמחות".
כן, בשמחות. אמרה ולא ידעה עד כמה היא צודקת.
האימייל של גבי
לפנייה לכתב/ת 
