שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מחר הם עוד ירצו לעצור את האהבה של כולכם
    ביום שישי הבא יצעדו בירושלים הומואים, לסביות, ביסקסואלים, טרנסג'נדרים, ושאר חברים מכל הצבעים והמינים. התהלוכה הצבעונית הזו תהיה מכוסה בצבע השחור והמאיים של המתנגדים. היום הם רוצים לעצור את האהבה של ההומואים, ומחר הם ינהלו לכל המדינה את החיים
    רוב ההומואים, לפחות ממה שראיתי עד היום, וראיתי מספיק, לא נוטים ללכת לעבודה עם תחתונים, חותלות ואיפור נוצץ. אולי לא תאמינו לי, אבל אני מוכן להישבע בכל היקר לי - הדיסק החדש של כריסטינה אגילרה - שאנחנו לא לובשים ביומיום פיאות גדולות ומפזרים על עצמנו נצנצים. אבל משום מה, בכל פעם שאני מדליק את הטלוויזיה או פותח את העיתון ביום שאחרי מצעד הגאווה, תמיד חוזרות אותן תמונות שחוקות, בנאליות, ולגמרי לא מייצגות: הומואים בבגדים מינימליים, שעושים "הרמות" למצלמה.

     

    שלא תבינו אותי לא נכון: אין לי שום בעיה עם אותם צהלולים-גאים (אוחצ'ה תרימי!), ועל אחת כמה וכמה שאין לי שום התנגדות להומואים בבגדים מינימליים. הבעיה מתחילה כשמישהו שם למעלה, בחדר השידור או במערכת העיתון, בוחר בשבילנו, בשבילכם, את הדימויים השטחיים והסטריאוטיפיים, שבהם מלעיטים אותנו שנה אחרי שנה. לא פלא שפתאום כולם חושבים שהומואים זה רק תחתונים ו"שנוּקי-שנוּקי" על המשאית של שירזי.

     

    הבנתי שאני חלק ממשהו ענק, תנועה משחררת

    גם אני הייתי שבוי בקונספט הזה, ולכן כשהגעתי בפעם הראשונה למצעד הגאווה, החזקתי את היד של החבר שלי עד שהוא כמעט חטף נמק. הייתי מבוהל והתבוננתי ימינה ושמאלה ללא הרף, מחכה שבכל רגע תתנפל עלי עדת קוקיצות צווחניות, תאפר אותי למוות ותשאיר אותי בתחתונים בלבד. לצערי זה לא קרה. בשנה שלאחר מכן כבר הייתי קצת יותר בטוח בעצמי, ואפילו הרשיתי לעצמי קצת ליהנות. ופתאום, שם בפארק הירקון בתל-אביב, מוקף באלפי אנשים מכל הצבעים, המינים, המגדרים והגילים, הבנתי שאני חלק ממשהו גדול. משהו ענק. תנועה משחררת, שיש בה חופש מכל סוג שרק תרצו: החופש לאהוב, החופש לעשות סקס, החופש להיות מי שאתה. לא לבשתי חותלות, ולא פידרתי את אפי בנצנצים, אבל הייתי משוחרר וחופשי. עד שחזרתי הביתה, וחזרתי לארון.

     

    השנים חלפו, מצעד גאווה אחד התחלף באחר, והחיים שלי השתנו לגמרי. מחייל חסר ביטחון ומבוהל מהצל של עצמו הפכתי למישהו שכבר לא מתבייש ללכת יד ביד ברחוב, או להתנשק עם החבר שלו על יד הכספומט סתם כי בא לי. הרבה פעמים אני שומע אנשים אומרים "בבית שלכם תעשו מה שאתם רוצים", או "אחלה שאתם הומואים, אבל למה אתם צריכים לצעוד?" ולאלה יש לי רק תשובה אחת - אני אעשה מה שאני רוצה, איפה שאני רוצה. אם כל סטרייט יכול לעשות לחברה שלו משטח גרון מול הפרצוף שלי בעזריאלי, גם אני מרשה לעצמי לנשק את החבר שלי (טפו! על השפתיים!) לפני שהוא עולה לאוטובוס בדרך הביתה. אף אחד לא שואל את עצמו למה הסטרייטים צריכים את "מצעד האהבה" ולמה הם מתעקשים לצעוד בביקיני על קו החוף בת"א. אז למה אני צריך לענות לשאלה הדבילית הזו?

     

    ואם תשאלו אותי, גבירותיי ורבותיי, אומר ללא היסוס שמצעד הגאווה הוא מצעד האהבה האמיתי. מצעד של אנשים שעד לפני כמה שנים היו צריכים להסתתר בארונות ולחיות במחשכים, והיום מרשים לעצמם לאהוב את עצמם מספיק כדי לפרוץ החוצה ופשוט לחיות. שמרשים לעצמם לאהוב אחד את השני, להקים משפחות, לאמץ ילדים, או אפילו (!) לבלות ערבים סוערים האחד בזרועותיו, ושאר איבריו, של השני. אם הדור של פעם היה צריך לחפש מגע חטוף, רגעים של חמימות, בין שיחים ובין עצים, בגנים אפלים ומקומות בילוי חשוכים, הרי שהיום הרבה יותר קל לנו לאהוב. יש לנו את המקומות שבהם אנחנו פוגשים אחד את השני, מחליפים מבטים ופתקים עם מספרי טלפון, חיבוקים ונשיקות ואפילו, השם ירחם, סקס מזדמן. הרבה יותר קל לאהוב כשאתה חופשי. נסו את זה לפעמים, זה נורא נעים.

     

    ביום שישי הבא יצעדו בירושלים הומואים, לסביות, ביסקסואלים, טרנסג'נדרים, ושאר חברים מכל הצבעים והמינים. התהלוכה הצבעונית הזו תהיה מכוסה בצבע השחור, הקודר והמאיים, של אלה המתנגדים, שהיום רוצים לעצור את האהבה שלנו - ומחר ירצו לעצור את האהבה שלכם.

     

    המלחמה שכל אחד מאיתנו מנהל, על הזכות להיות מי שהוא

    לכן, כל מי שחושב שהמלחמה לצעוד בגאון בלב עיר הבירה היא רק המלחמה שלנו, טועה ובגדול. זו המלחמה היומיומית שכל אחד מאיתנו מנהל, על הזכות להיות מי שהוא, לחיות כמו שהוא רוצה, ולא להתבייש בזה. המלחמה של זוגות שרוצים להתחתן בנישואים אזרחיים או להביא לעולם ילד בלי להתחתן כלל, המלחמה על הזכות שלכם לתחבורה ציבורית גם בשבת ובחגים, הזכות לאכול מה שאתם רוצים בלי שאף אחד יחטט לכם בצלחת. המלחמה על מקומות בילוי ומרכזים מסחריים שיעבדו גם בסופי השבוע, על הזכות לראות סרטים מבלי שיצנזרו אותם, ליצור, לחיות, לאהוב - בלי פחד, ובלי גבולות.

     

    מצעד הגאווה בירושלים הוא גם מצעדם של אוהבי החופש. של אלה שקמו ואמרו "לא עוד", שצועדים היום בשביל טיפת השפיות האחרונה שעוד נותרה, אולי, בעיר שחוברה לה יחדיו. אם אהבה וחופש חשובים לכם, בואו לצעוד יחד איתנו. ומי יודע, אולי אפילו תוכלו להכיר שם איזה בחור חמוד במיוחד, שיעשה לכם את החורף הקרוב הרבה יותר חמים ונעים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים