אנחנו נמשכים לשונה מאיתנו, או לדומה לנו?
אנחנו שואפים לחיות עם בני התרבות שלנו, עם בעלי הערכים שלנו ועם דוברי השפה שלנו. נוח ונעים לחיות עם הרגלים, לצד אנשים דומים ובמצבים מוכרים. הדומה והמוכר נוסכים בנו ביטחון, בסיס טוב לצאת אל החיים. מצד שני, ניגודים מושכים, ואהבה בוערת היא פנטזיה על מציאות אחרת
בתשובה לרונית, אני מבקש להרחיב את הנושא לשאלה כללית יותר - האם אנחנו מתאהבים בדומים לנו או בשונים מאיתנו. נבדוק תחילה את העובדות. מחקרים ביולוגיים שונים מלמדים שמבחינה סטטיסטית מתגלה קרבה גנטית גדולה יותר בין בני זוג בהשוואה לפיזור הסטטיסטי הרגיל של האוכלוסיה. פסיכולוגים מסבירים זאת במשיכה של הצאצאים אל האם. הם לא יזכו באמא, כמובן, אבל הם כן נמשכים אל קרובי משפחה, או קרובים גנטית.
הגזענות לוקחת את זה רחוק יותר: הדומים לי הם גזע עליון, עם נבחר, שמנא וסלתא של האנושות. אבל גם אם אנחנו לא גזעניים, עדיין לבנים מתחתנים יותר עם לבנים, ושחומים יותר עם שחומים. דומה נמשך אל דומה.
אנחנו שואפים לחיות עם בני התרבות שלנו, עם בעלי הערכים שלנו ועם דוברי השפה שלנו. נוח ונעים לחיות עם הרגלים, לצדם של אנשים דומים ובמצבים מוכרים. הדומה והמוכר נוסכים בנו ביטחון, בסיס טוב לצאת אל החיים.
אבל יש גם גישה הפוכה, המדברת על משיכה בין ניגודים. אנסה להבהיר זאת באמצעות קבוצה של מחקרים שבודקת גורמים לא מודעים שמשפיעים עלינו בבחירת בני ובנות הזוג. מתברר שיש לריח תפקיד לא מבוטל. נמצא, למשל, באחד המחקרים, שיש לאנשים בעלי פנים סימטריים ריח משלהם, ושהריח הזה משפיע בתת מודע על המשיכה שלנו אל מי שנראים טוב. מחקרים אחרים בודקים את תפקידו של הריח במשיכה אל הדומה או אל השונה. חלק מהם מלמדים שגברים ונשים נמשכים אל הריח של אלה שדומים להם גנטית, וחלק מלמדים שהריח המושך ביותר הוא דווקא של אלה ששונים מאיתנו גנטית.
ההסבר למשיכה בין שונים הוא אבולוציוני: ככל שבני זוג שונים יותר גנטית, כך הם מצליחים יותר לפזר את הגנים שלהם וגם מקטינים את הסכנה שצאצאיהם ילקו במחלות גנטיות.
יש לכך גם רקע פסיכולוגי: הדומה נחשב פחות מעניין, בהשוואה לשונה. השוודיות הן אלילות סקס בישראל משום שהן שונות, בעוד שהישראליות, בעיקר כהות השיער והעור, מככבות בשוודיה. הדשא של השכן ירוק יותר. השונה הוא אקזוטי, מסתורי, חידתי, מוזר ובעיקר - שובר שגרה.
אפילו הפוסט-מודרניזם מוסיף נדבך משלו. פעם השאיפה היתה להיות כמו כולם, והיום השאיפה היא להיות יוצאי דופן. "להיות כמו כולם זה משעמם", אומרת הפרסומת. התרבות הנוכחית מעודדת אותנו להיות שונים ולהימשך אל השונה. הצד הדומה שלנו נדחק לפאתי המסורת.
להבחין בין נישואים לבין אהבה בוערת
אז מה בסוף, מי נמשך יותר אל מי? דומה לדומה, או שונה לשונה? ננסה למצוא את התשובה בשתי דרכים אפשריות, שתיים שהן בעצם אחת.
דרך אחת היא להבחין בין נישואים לבין אהבה בוערת. נישואים הם מערכת חיים מסודרת, מאורגנת, מחייבת ומבוססת על סטנדרטים של שגרה ועל נורמות חברתיות. אהבה בוערת, לעומת זאת, היא סוג של כאוס. היא ספונטנית, פראית, שואפת לשבור את הכלים, נוגעת בטירוף ומגרדת את גבולות הנורמטיביות. נישואים הם יותר משיכה של דומה אל דומה, בעוד שאהבה בוערת היא יותר משיכה של שונה אל שונה.
אמנם יש נישואים ויש נישואים, ויש אהבה בוערת ויש אהבה בוערת, כל מקרה לגופו, ולמרות זאת קיים שוני ברור בקווי המתאר של שני המושגים האלה.
הדרך השנייה היא כוחו של הדמיון. האדם הוא חיה בעלת דמיון. ייתכן שגם בעלי חיים אחרים מדמיינים, אבל הם מדמיינים בתמונות, והאדם מדמיין בתמונות וגם במילים. דמיון תמונתי נצמד למציאות, הוא מדמיין בעיקר את מה שכבר היה. דמיון מילולי, המאפיין את האדם בלבד, יכול להרחיק לכת הרבה מעבר למציאות.
החיה משלימה עם המציאות, משום שהיא לא מסוגלת לדמיין מציאות אחרת. והאדם אינו מסוגל להשלים עם המציאות, משום שהוא יכול לדמיין מציאות אחרת. הדמיון החייתי רואה לכן את הדומה, בעוד שהדמיון האנושי רואה את השונה.
נחבר עכשיו יחד את שני ההסברים. אהבה בוערת היא פנטזיה על מציאות אחרת, בעוד שנישואים הם חלום על המציאות הקיימת. זה הסיכום שלי. התאהבות בשונה, בבלתי מושג, בזר, במסתורי וברחוק, והייתי מוסיף לרשימה גם את הרע והלא יציב, היא התאהבות שמציתה יותר את הדמיון ופחות את התבונה. התאהבות בדומה קרובה יותר לשיקול דעת בונה, יש בה יותר מחשבה ופחות כאוס. אם נמצא שרוב זוגות הנישואים קרובים יותר גנטית בהשוואה לאחרים, הרי שרוב האוכלוסיה מתאהב עם שמץ של תבונה. ואם נמצא שרוב בני האדם נוטים להתאהב בנושאי גנים שונים משלהם, הרי שרוב בני האדם היו שמחים להיעתר יותר לפנטזיה מאשר למציאות.
- אבינועם בן זאב הוא פילוסוף וסופר. בין השאר, מתמחה בנושא דילמות, רגשות ודעות קדומות. ניתן לשלוח אימייל עבור אבינועם, אך לצערנו אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.
