קוסם שבור-לב פוגש מכשף באוהל אינדיאני
כן, גם לקוסמים יש לב, וגם אצלם הוא נשבר פה ושם. בניסיון לתקן לב שבור הלך קליוסטרו הקוסם לפגוש את דניאל עובד, מטפל שמאני ממכמורת. הוא החליט הפעם ללכת עם הכאב ולהתאבל בצורה מסודרת סביב מדורת השבט
לא באמת בא לי להיכנס לסיבות ששברו את ליבי בסיבוב הזה, רק אגיד שהיתה זאת אהבה גדולה, מדי. זה היה סיבוב שני, עם 15 שנה הפסקה בין סיבוב לסיבוב. אין ספק שהאהבות הגדולות הן גם הבלתי אפשריות, ואין ספק שזה נגמר.
הפעם החלטתי ללכת עם הכאב, להתאבל מסודר, לא לברוח לא להמיר אותו בכעס או בשנאה, לא להתעלם, אלא לחוות אותו.
שאלתי פיזיותרפיסטית אחת אם יש לה טכניקה לטיפול בלב שבור. היא חייכה ואמרה בפשטות - "קח לך אהבה חדשה". קל להגיד.
במוצ"ש הזוי אחד נסעתי בסופו של דבר למכמורת עם ליבי השבור והמהסס, לפגוש את דניאל עובד, מטפל שמאני ממכמורת. היינו עשרה אינדיאנים, כולם גברים, כולם בסוף שנות ה-30 עד אמצע שנות ה-40 לחיינו. כולם יצאו "נקיים" יותר, רגועים, עם זיכרון מיוחד להרבה שנים.
היינו שם: קוסם, מתופף, איש פרסום, עובד בעץ, מטפל הוליסטי, כלכלן, והשאר בעלי מקצועות חופשיים שונים. אוסף מרתק של טיפוסים, ולכולנו זו היתה הפעם הראשונה.
דניאל קיבל את פנינו בחמימות, איש גדול וחם, קרחת, עגיל צועני, חיוך שובה לב. המקום - מכמורת, באזור שהוא ספק כאן בארץ הקודש, ספק סוואנה במקום מרוחק, חושך מוחלט למעט אור המדורה ונורה קטנה באזור ההתכנסות. למרות שברור שדניאל מגיע מהעולם הרוחני, הוא נמנע כמעט לחלוטין מלהציף אותנו ברוחניות. מאוד חם וענייני, מקצוען אמיתי.
אחרי הסבר קצר שכלל את תוכנית הפעולה, התרכזנו במדיטציה קלילה של נשימות, בסופה נשלחנו כל אחד לעצמו עם עצמו לשטח לחפש שני חפצים "ממשיים" שיסמלו אחד את מה שנרצה לשנות, להמיר להעלים - ואחד דווקא משהו שיחכה לנו שנחזור מהמסע.
בחרתי לנסות ולהעלים את ה"ילד הפגיע"
באותו רגע הבנתי שאי אפשר יהיה להעלים אותה, או את הזיכרון שנרשם. בצעירותי האמנתי שיש קסם כזה, עשו אפילו סרט כזה על מחיקת זיכרון מוחלטת. בחרתי לנסות ולהעלים את ה"ילד הפגיע", זה שיושב בפנים ומציף אותי ברגעים שאחרים היו מעדיפים לא לשים לב אליהם.
תוך כדי חיפוש בחושך בחרתי קצה צעיר של ענף מלבלב כמייצג למה שברצוני להמיר ובחרתי שפיץ של קקטוס, שיחכה לי שאחזור מהמסע.
עמדנו סביב המדורה עשרה גברים, לכל אחד חפץ ביד ומשאלה בלב, כל אחד בתורו אמר בקול את שבליבו וזרק את החפץ לאש.
נתבקשנו להיכנס לאוהל הקטן אחד אחרי השני. הרוב בחרו להיכנס עירומים, אני ועוד אחד מהחבורה בחרנו לשמור על מבושינו מכוסים. היה צפוף באוהל, יושבים במעגל סביב בור באדמה, האוהל אטום לחלוטין, דניאל הזמין שלוש אבנים לסיפתח, אבני בזלת לוהטות ששהו שעות רבות במדורה הוכנסו לאוהל הקטן, למרכז. הדלת נסגרה, חושך מוחלט בהחלט, כזה שלא ראיתי מעודי, פשוט לא רואים כלום, בבירור.
אור אדמדם של בזלת לוהטת במרכז, ואז המים נשפכים במרכז על האבנים. החום עולה, צפוף וחם, הזיעה מתחילה לנטוף מכל מקום, בהתחלה אתה עוד מנסה לנקות את האדמה שדבקת בך, אבל כשהזיעה מכסה אותך לחלוטין והאוויר שאתה נושם לוהט, כלום כבר לא מפריע לך. ואז התחיל הדיבור בקול, אחד אחד, בחושך, ללא זיהוי. כל אחד אמר את שלו, לאט ובקול. הנושא הראשון היה גבריות. תובנות גדולות לא היו שם, אבל היה משהו כן ואמיתי באמירות, שמגיעות מהחושך ממקום לא ידוע, מאיש ללא זהות, אינך יכול לזכור מי יושב שם, אינך יכול לזהות מהיכן הוא מגיע, והאוויר לוהט, הנשימה קשה והפחד עולה.
בנקודה הזאת של תחילת הסיבוב הראשון פרש האינדיאני הראשון. הדלת נפתחת, אוויר קר נכנס, דניאל מזמין עוד ארבע אבנים. אתה נזהר שהן לא יגעו בך. מרכז המעגל ממש קרוב, 20 ס"מ מהרגליים שלך, הדלת נסגרת ושוב החום עולה לגבהים שקשה לתאר, והפחד עולה, ואתה רוצה לברוח. אבל שוב סבב הדיבור, דניאל מבקש מכולם לחפש את הקול המיוחד שלהם, כל אחד ללא סדר מנסה למצוא את הבס שלו. אני יכול לדמיין איך זה נשמע מבחוץ.
בסיבוב השלישי שהדלת נסגרה היה קשה כבר לנשום, האוויר לח מהאדים, חם בטירוף, הנשימות מתגברות, ופתאום גם הרצון לצאת. זה הזוי מדי עבורי, ואז מגיעה התובנה: להישאר נאמן לעצמך. עזוב את המעגל, שכח את הלב השבור, אתה רוצה לצאת? פשוט צא.
"אני יוצא", קראתי בקול. דניאל שואל (הוא באמת לא יודע) "מי זה?" הקבוצה מנסה לשכנע אותי להישאר, ואני נאמן לעצמי. הסכמתי לסיים את הסיבוב, ואז לצאת.
כשהדלת נפתחת אני מבין שכדי לצאת מהמעגל עלי לדרוך על אנשים. אתה לא יכול לדלג מעל האבנים הלוהטות, אתה לא יכול לקום, אתה צריך פשוט ללכת על ארבע בזהירות מבלי לדרוך על אף אחד ומבלי ליפול ללבה הרותחת.
בחוץ, בקור הנוראי, הגוף פולט אדים
זה היה מסע ארוך לצאת מהאוהל, החברים תומכים, מחזיקים אותך שלא תיפול לאש. בחוץ, בקור הנוראי, הגוף פולט אדים. על רקע המדורה זה מראה מדהים. שטפתי את עצמי במים קרים במרכז השדה, ישבתי לנוח ולנסות להבין איפה אני נמצא. בפנים הם המשיכו את הסיבוב האחרון. חבר שהבאתי איתי זחל על ארבע מהפתח ופשוט נשכב עירום על האדמה ללא תזוזה לרבע שעה. אם אמא שלו היתה רואה אותו, אני חושב לעצמי.
אחרי שכולם נרגעו, התקלחו באמצע השדה והתלבשו, התכנסנו לשיחת סיכום, על תה צמחים ועוגת שוקולד כבדה במיוחד. שיחה קלה, כולם נקיים כאלה, רגועים, עם חיוך של ילדים.
האוהל פורק, האבנים התקררו, הדימום פסק לרגע, אבל הלב נשאר שבור.
האימייל של קליוסטרו
לפנייה לכתב/ת 
להזיע החוצה את הכאב
הקוסם והמכשף. קליוסטרו (מימין) ודניאל עובד. מאוד חם וענייני
מומלצים
