לא התבגר
באלבומו החדש, "9", דמיאן רייס משתמש באותם האפקטים, באותו המבנה ובאותן המניירות של אלבומו הקודם - אבל עושה את זה רע מאוד. גיא חג'ג' מסביר שזה מה שקורה למי שנגנב על עצמו
האלבום החדש של דמיאן רייס, "9", נראה במבט ראשון כמו אלבום B-sides, שאריות וגרסאות מחודשות לאלבום הבכורה המצוין שלו, "O": השם החד-תווי; עטיפת הקרטון באותו הצבע; אותם האיורים וכתב היד של רייס שמעטרים אותה ואת הדיסק. אחרי שמאזינים לו כמה וכמה פעמים מסתבר שהוא גם נשמע בדיוק ככה – כמו שירים שלא עברו את העריכה הסופית ל-"O", ובצדק.
באלבומו הראשון והנהדר מ-2002, "O", היה דמיאן רייס זמר צעיר בגופו ובוגר בנפשו, שהצליח לכתוב טקסטים מעניינים ולחבר אותם ללחנים כובשים, עיבודים פולקיים יפהפיים וסגנון שירה אישי ששואב לא מעט מה-Soul. אבל כמו מאריה קארי – ואלוהים יודע כמה כואב לי להשוות את דמיאן רייס למאריה קארי – ככל שעוברות השנים, במקום להזדקן כמתבקש מחוקי הטבע, רייס הולך ונהיה צעיר יותר. אם "O" תפס אמן בן עשרים-ומשהו, פואטי ומתפוצץ מיצירתיות וכישרון, פה רייס חוזר כמה שנים אחורה ומספק שירים שמנסים לעשות "דווקא" או שוקעים בבינוניות שבאופן אבסורדי, דומה יותר מכל לבוסריות של גיל 17.
השיר "Elephant" נקרא בגרסתו הראשונית, לפני הקלטת האלבום, "The blower's daughter part 2". למרבה הצער, הוא אכן ממלא את תפקיד "פארק היורה: העולם האבוד" או "ספיד 2" – הוא משתמש באותם האפקטים וקווי העלילה של השיר המצליח מהאלבום הקודם, באותו המבנה ואותן המניירות – אבל עושה את זה רע מאוד, ומתמצת בשיר אחד את הנפילה הכואבת של דמיאן רייס ב"מכשול האלבום השני" המפורסם: זה לא עובד. במקום להתבגר, הוא מתיילד.
רייס מרים אצבע משולשת בדמות צעקות "Fuck you" חוזרות ונשנות בשיר "Rootless tree"; שואג מלוא ריאותיו ב"Elephant" שהוא חרמן; שואל בהתייפחות "האם את גומרת יחד איתו?"; ובוחר להכניס כ"שיר נסתר" שריקה בת 13 דקות של תו יחיד, שיכולה להוציא גם את הדלאי לאמה משלוותו ולשלוח אותו בציפורניים שלופות לפרצופו הנאה של רייס. אצל המבקרים זה מעורר אזכורים של אבריל לווין, אצל המאזין זה מעורר תחושת רחמים קלה וחיוך מתנצל של "זה בסדר, הוא בתקופה של הפרובוקציות, הוא יתבגר". רייס באלבום השני הוא ילד שגילה שאם הוא יחשוף את הישבן לעוברים ושבים הוא יקבל מלא תשומת לב, והוא פשוט לא מצליח להירגע מהגילוי המרעיש הזה.
ליסה האניגן, נקודת אור
שמעתי פעם שחקן מוכשר נותן עצה בשיעור דרמה בתיכון: "מה שלא תעשו, אל תיגנבו על עצמכם". אם אתם עושים משהו מוצלח, כל הכבוד, אבל אם תתחילו להתלהב מזה ולהיות מודעים מדי לכך שאתם מוצלחים, זה ייראה רע על הבמה. רייס נכשל בדיוק כאן. במשך כל האלבום הזה הוא נגנב על עצמו. אפילו בשירים עם פוטנציאל נהדר כמו "Accidental babies" הוא הולך בכל הכוח על בלדת פסנתר מהדהד ושירה הו-כה-מיוסרת, ולקהל לא נותר אלא לגחך על הדרמטיות המוגזמת. האמינות הולכת לאיבוד, וחבל, כי השיר המפוספס הזה דווקא יושב בין שני השירים היחידים שמצילים את האלבום הזה מהצטרפות לערימת החרפה – "Grey room" ו"Sleep don't weep" הסוגר, שגם הם לא חפים מרגעים של "היגנבות עצמית", אבל לפחות הם מצליחים להכניס אצבע מוזיקלית דרך האוזניים ולגעת לנו באיבר הכי מוזיקלי בגוף – הלב.אם מתעקשים למצוא עוד צד חיובי למטבע, האלבום הזה מוכיח שוב שליסה האניגן, זמרת הליווי הקבועה של רייס שפותחת וסוגרת את האלבום הזה, מוכרחה להוציא אלבום סולו. כל רגע שלה מול המיקרופון הוא ברכה באלבום הזה, וכל מי ששמע את החידוש שלה ל"Once I loved" של אנטוניו קרלוס ג'ובים מבין שהיא מתבזבזת בתור קול שני. אם כמוני התאהבתם באלבום הראשון של רייס, ואתם מחפשים המשך בדמות זמר פולק-סול מרגש שלא מסתפק בעיבודים ערומים של גיטרה אחת ומצליח ליצור שירים שתתאהבו בהם תוך שתי האזנות, נסו את האלבום החדש של ריי למונטיין – הוא אמנם לא אירי, אבל הוא פיצוי הולם לעוגמת הנפש שמתכנה "האלבום השני של דמיאן רייס".
