ירון זליכה וגבולות האימפוטנציה
עם שש חזיתות ואפס אמון מצד הממונים, חייב החשב לפרוש ולהשמיע ביקורתו
ירון זליכה משגע את המנגנון הממשלתי. הוא הפך את תפקיד החשב הכללי במשרד האוצר, ג'וב אפור וביורוקרטי, לכס המלכות. החשב הכללי הוא הגזבר של המדינה: מגייס בשבילה את הכסף וחותם בשמה על ההמחאות וההזמנות. הוא לא מתווה מדיניות כלכלית או תקציבית ואפילו לא מיישם אותה. כמוהו כמשגיח כשרות במסעדה: הוא לא הטבח, הוא לא המלצר והוא לא הטועם; רק בודק שהאוכל כשר. בודק האם הפעולה הכספית שהתבקש לאשר (קניה, מכירה, מימון, מכרז, הפרטה) אכן עומדת במבחני הכשרות כדת וכדין.
קדמו לד"ר זליכה חשבים מעולים שעשו מלאכתם נאמנה: שמרו בקנאות על הקופה הציבורית, ירדו לחיי השרים והמנכ"לים כשאלה גילו רק סימנים על עצמאות ויוזמה, התרוצצו בעולם לגייס אשראי למדינה והתגאו במאמציהם לחסכון. זליכה, לעומתם, מפרש את דיני הכשרות של הגזברות הממשלתית - ואת סמכויותיו-שלו כרב-פקח הכשרות - פירוש קיצוני ונרחב מאוד; נוסח נטורי קרתא. הוא רואה את עצמו כהרקולס, שהוטלה עליו המשימה לנקות את האורוות.
והיה מה לנקות. ב-15 השנים האחרונות לא נעשתה ולו רפורמה יסודית אחת בניהול הכסף התקציבי. אילו הסתפק זליכה בהובלת מהפכה אמיתית בתחום זה, איש לא היה מעז לחלוק על מסירותו - אף שרבים היו מגדפים אותו בשקט - וידיו היו מלאות עבודה. רק השבוע הוא הוכיח (שוב) את יכולותיו בתרגיל פיננסי מבריק, שבו לוותה ממשלת ישראל חצי מיליארד דולר בצמוד למטבע הברזילאי - ומיד החליפה אותו בחוב במטבע ישראלי, כדי לבטל את סיכון שער החליפין. צא ולמד, אליעזר פישמן. אבל ד"ר זליכה הרחיב את גבולות ממלכתו הרבה מעבר למקובל בממשל תקין, נטל לעצמו סמכויות מהגורן ומהיקב והתחיל לדרוך, בכוונה תחילה, על היבלות של מי שרואים עצמם כבעליה ומנהליה של מדינת ישראל: שרים, מנכ"לים, יו"רים, מזכ"לים. גם עו"דים.
"הוא באמת דורך להם על היבלות", מודים מקורבי זליכה, "אבל אל תשכח שלא הוא יצר את היבלות - הוא רק חשף את קיומן. היבלות היו מוסתרות במעמקי הגופים הציבוריים, הפריעו, הסריחו ולא קיבלו את טיפול השורש הראוי. בא זליכה, דרך, הכאיב - וחשף".
שש חזיתות
לפי שעה, זליכה פחת שש חזיתות: הוא עומד על דרישתו למכרז מידי לאספקת שירותי בנקאות לעובדי מדינה ("מכרז בנק יהב") - ומתעמת עם שר האוצר הירשזון; הוא מעכב את הכינון-מחדש של הרשות לעסקים קטנים - ומתעמת עם משרד התעשייה; ממנה כאוות נפשו את נציגיו ("החשבים") במשרדי הממשלה, כולל במשרד ביטחון ובמשרד רה"מ - ומתעמת עם מנהליהם; הוא מסרב - ויסרב גם בעתיד, בלא קשר לפסיקת בית-הדין לעבודה - להעביר כספים לרשויות מקומיות שלא יעמדו בתבחינים ברורים ושוויוניים להבראה - ומתעמת עם יו"ר ההסתדרות; הוא כופה כללי דיווח חדשים על השימוש בכספי תקציב המדינה - ומתעמת עם ראשי אגף התקציבים; ואחרון אחרון חביב, הוא פנה למבקר המדינה כדי שיבדוק את ההתנהלות והמעורבות של אהוד אולמרט בהפרטת בנק לאומי - ובכך עורר עליו את כעסם של רבים, בתוך האוצר ומחוץ לו. זליכה סבור שהם אינטרסנטים - הם סבורים שהוא מזיק למדינה.כן, ד"ר זליכה מתנהג לעתים כאדם שאין בו חמלה, שאין בו הבנה לסיבוכי החיים, שאין בו נכונות לראות את הצד השני של המטבע ושהוא כה מלא וגדוש בעצמו, עד שנתקיימה בו במלואה האמירה: "אני ואפסי עוד". זכורות לרעה מלחמות החורמה המלוכלכות והמוטעות לגמרי שניהל נגד קודמו ניר גלעד ונגד יו"ר בנק דיסקונט, אריה מינטקביץ'. בשני מסעי הצלב הללו פישל זליכה בגדול. הוא נסחף אחר נקמנות אישית, הפעיל שטיקים כוחניים, ובסוף הדרך גם לא היה לו האומץ להודות בשגיאותיו. בהתנהגותו המתנשאת איבד כבר אז את היכולת לשתף פעולה עם מי שראו עצמם חבריו לעבודה, ולא אויביו או יעדי חקירותיו.
זה לצד החובה. לצד הזכות תעמוד לו האמונה היוקדת בחשיבותו של כל גרוש היוצא מקופת האוצר, התפישה לפיה המשק הממשלתי לא יכול כל חייו הבוגרים להתנהל כמו חנות מכולת, והרדיפה הבלתי-נלאית אחר צל צילה של אי-תקינות, סטייה מהנוהל, הסתרה, פרוטקציה, העדפה, חריגה ושחיתות.
למה אני מסכם בזמן עבר? כי זמנו של ירון זליכה עבר. אין לו עוד מה לחפש במשרד האוצר הנוכחי, לאחר שהשר שלו וראש הממשלה שלו הפכו אותו לאויב הציבור, לשוטה הכפר ולשעיר לעזאזל. השניים מתים לפטרו, אבל אין להם אומץ לעשות זאת. הם מפחדים ממנו, לכן הם משמיצים אותו, מגדפים אותו, מאשימים אותו בכל תחלואות מדיניותם ואף-על-פי-כן סובלים אותו ומשאירים אותו בתפקידו, עם מלוא סמכויותיו. זהו משחק מסוכן באש ומצב ששום מינהל ציבורי לא יכול לסבול.
ישחרר-נא אפוא ירון זליכה את הממונים עליו מאימתו ויגיש-נא את התפטרותו, הכי טוב ביום שלישי הקרוב, בדברי הסיכום שלו בכנס השנתי של אגף החשב הכללי בירושלים. לא במקרה כותרתו של הכנס השנה היא "שקיפות וגילוי נאות בסקטור הציבורי", לא במקרה ישאו בו דברים גם אהרון ברק ומיכה לינדנשטראוס, ולא במקרה ייעדרו מרשימת הדוברים פקידי אוצר בכירים. אין במה מתאימה מזו לקום להודיע: הנה אני, זליכה האיום, אורז את חפצי לקופסת הקרטון החומה והולך הביתה. ולא נורא אם הרשעים לרגע יעלוזו. אחרי שזליכה יתפטר, הוא יוכל לפתוח את פיו הגדול. בנסיבות הקיימות באוצר, יעילותו כרודף צדק ממילא נפגמה מן היסוד. ואם זליכה העקשן לא ישמע לעצת התפטרות ויאחז בקרנות המזבח (מה כבר שווה המזבח כשאתה אוחז בקרנותיו, ירון?) - על שר האוצר לפטרו. מיד. אין ברירה. יש גבול גם לאימפוטנציה.
עוד בבלוג: היי-טק כחול-לבן בשליטה זרה
זמנך עבר: זליכה
צילום: כפיר מאיר
מומלצים
