שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ברגע האחרון ניצלתי מהתאהבות קטלנית

    היא נשכבת עליי ומביטה לי לתוך העיניים, ואז אני מבין שזו בכלל לא בריכה, זה ים מלא מערבולות וסערות, כרישים ותנינים. איך הגעתי לים הזה? בכלל חיפשתי בריכה, לא אכפת לי אפילו עם פיפי, העיקר לא עמוקה מדי, משהו רגוע בסבבה

    אתם מכירים את זה כשאתם פוגשים מישהו ויש ביניכם מתח חשמלי כזה גדול שיכול להאיר את כל תל אביב גם בלילה הכי חשוך? מהרגע הראשון שנפגשתם הרגשת כמו חולה סופני שליבו מקרטע רגע לפני שהוא מתפלץ והופך לז"ל? כזאת שאתה מסתכל לה בעיניים ובא לך לקפוץ ראש פנימה אפילו אם אין מציל בסביבה, למרות שבתוך תוכך אתה יודע שזה מסוכן סתם ככה לקפוץ לעיניים של מישהי בלי לדעת איזה גובה המים - אולי זו סתם בריכה לפעוטות חמה ומלאה פיפי של ילדים מעצבנים שאם אתה קופץ פנימה אתה מפצח לעצמך את הגולגולת, ואם מזה אתה לא מת אז המים עם הפיפי ממלאים לך את הריאות ואתה מת משתנת הריאות ואז מה? מה יכתבו על המצבה שלך? קיפח את נפשו בחיפוש אהבה?

     

    אז רגע לפני שאני קופץ אני מנתח את המצב. מה יש לנו כאן? בחורה שמוציאה לך את הלב מהחזה, מוח משותק שלא עובד ובחור קצת הזוי שנעמד בפה פעור ובמקום להגיד משהו קופץ לבריכות של תינוקות. אני מתעשת וחוזר לעצמי.

     

    "אז מה את אומרת, נלך אליי?" אני שואל בתמימות ולא יודע שברגע זה חרצתי את דיני. הלב שלי משתנק, כי הוא כבר יודע שזו כרוניקה של מוות ידוע מראש, הוא כבר היה בסרט הזה ניסה לצאת באמצע אבל לא הצליח לעזוב בגלל המתח, ועד עכשיו הוא סובל כאבים עזים ברווח שבין החדרים, שם נשארה הצלקת שהשאירה ההיא, הקודמת. הוא כבר יודע ששוב אתה הולך לזה כמו שה לטבח, ובפנים הוא יודע שזו הנשימה האחרונה, ובכל זאת נלחם בשוחט בייאוש עד שנופל שדוד והופך לקבב.

     

    זה היה הזיון הכי טוב שהיה לי בחיים

    הצעקות שלה העירו את כל הבית, ולדעתי גם בקצה השכונה הבינו שמשהו קרה. ואכן קרה. מה זה קרה, באבי-אביה קרה. זה היה הזיון הכי טוב שהיה לי בחיים. אני נשכב על המיטה, ידיי מושטות לצדדים כמו ישו, שנינו מתנשמים בכבדות. הריח שלה ממלא את הנחיריים שלי, אני מושך אותו פנימה אליי לריאות כמו נרקומן את מנת הסם האחרונה לפני שהוא נשלח לגמילה.

     

    היא נשכבת עליי ומביטה לי לתוך העיניים, ואז אני מבין שזו בכלל לא בריכה, זה ים מלא מערבולות וסערות, כרישים ותנינים. איך הגעתי לים הזה? בכלל חיפשתי בריכה, לא אכפת לי אפילו עם פיפי, העיקר בריכה לא עמוקה מדי, לא מסוכנת, משהו רגוע בסבבה. אני מסיט אותה הצידה ומדדה לשירותים, הלב שלי שוקל  200 קילו. אני משתין לי, עוצם את העיניים, הפנים שלה רצות לי בתוך המוח. מה אני עושה פה בכלל? מי זאת הבחורה הזו ומה כל הים הזה אצלה בעיניים? אני שואל את עצמי, מוריד את המים בניאגרה.

     

    היא קוראת לי מהחדר, שואלת אם טבעתי. "לא", אני עונה, "ברגע האחרון ניצלתי". היא צוחקת ובעצם לא מבינה שאני בכלל לא בחדר, זאת אומרת אני עדיין פה, אבל כבר הלכתי. היא כאילו מרגישה אותי ושואלת "מה קרה?"

     

    "אנחנו לא מתאימים, את לא בשבילי", אני עונה.

     

    "אבל למה?" היא מפצירה, "זה היה מדהים".

     

    "תראי מאמי, את עוצרת נשימה, באמת, כולך מדהימה, אבל אני לא יכול לעצור את הנשימה להרבה זמן. זה יותר מדי עמוק בשבילי".

     

    ופתאום הסכר נפתח, כל האוקיינוס זולג לה מהעיניים

    היא מרכינה את ראשה. "לא עוד הפעם", ממלמלת לעצמה, ופתאום הסכר נפתח, ככה בלי התראה, כל האוקיינוס זולג לה מהעיניים. מה יקרה לדגים עכשיו? אני שואל את עצמי, והיא מתייפחת, "כשראיתי אותך ידעתי שככה זה ייגמר".

     

    "כרוניקה של מוות ידוע מראש קוראים לזה", אני מוסיף.

     

    "אם ככה, אז אתה הרוצח", היא מטיחה לי בפנים, אוספת את בגדיה ויוצאת מהחדר.

     

    רוצח? אני שואל את עצמי, כולה לא יודע לשחות! אני חושב על זה, כשבכתה בעצם כל הים התייבש, ואולי אני דווקא כן יכול לשחות, אולי יש טיפה בוץ, אבל מזה אני לא מפחד.

     

    אני מתעשת, מתקשר, כמובן היא לא עונה. רק משיבון. "הגעתם למעיין, אני לא זמינה תשאירו הודעה". אז השארתי אחת ועוד אחת ועוד אחת, הבטחתי שלמדתי לשחות ושקניתי מצופים ושיש לי שנורקל וסנפירים, גם זה לא עזר. והלב התכווץ, הוא כבר התכונן למכה.

     

    כל פרידה היא מות קטן. וזה כואב גם אם זה ידוע מראש.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    מי זאת הבחורה הזו ומה כל הים הזה אצלה בעיניים?
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים