מה דעתך על ההיא? בטח לומדת משפטים בת"א
אתה יודע משהו? אני חושב שאם תשקיע מאמצים ותצליח לנתק את העיניים שלך מהחזה שלה, ואז לאט לאט תגרור אותן מעט יותר למעלה, אולי תסכים איתי - היא פשוט יפהפיה! תראה את החיוך שלה, את התנועות העדינות. תפסנו ראש על הבר
"לא רואה... "
"שם, ליד הבחור המנופח עם החולצה השחורה", אני מצביע בעיניים.
"עם החולצת-בטן?"
"זו ולא אחרת. מה אתה אומר? יפה אה?"
"אין ספק. לא מקומית", הוא קובע בביטחון.
"מאיפה הידע?" אני תוהה, לא מאמין אבל בכל זאת מתעניין.
"סמוך עליי! בכל מקרה, יושב לידה בחור, אין לך סיכוי", הוא עונה, מנסה לשוות לקולו נימה סמכותית.
"הפעם האחרונה שסמכתי עליך הסתיימה בזה שכמעט נזקקנו לשירותי יחידת החילוץ בגלל טעות אינפנטילית בניווט".
זכרונות הטיול שארגן אורי עוד טריים בראשי. במקום צעידה בטוחה בשבילים המסומנים, נגררנו אחריו ל"מסע ניווט" חוצה מדבריות, שכמעט והסתיים בעברו השני של הגבול.
אני מאותת ביד לערן, הברמן המקומי.
"מה קורה אח שלי? הכל טוב?" הוא צועק לי מהקצה השני של הבר ועושה שלושה צעדים מהירים לכיווני.
לא, אח שלך, וממש לא הכל טוב, אבל אם כבר שאלת, אולי משהו תוכל לעשות כדי לשפר את המצב, אני ממלמל לעצמי ואז מגביר את הקול כדי להתגבר על המוזיקה - " בשבילי ווייט ראשן, ותעשה אותו חזק, תודה".
"בשבילי בננה בנשי", תורם אורי את חלקו לשיחה.
"אולי תזמין מיץ פטל וזהו? מאיפה לעזאזל הבאת את השם הזה?"
הוא מושך בכתפיו.
"עוד לא אמרת לי מה דעתך עליה!" אני פונה שוב לאורי ולוטש בה מבטים מביכים.
"מה יש לי להגיד? הוכחה חיה לביטול אחד מהכוחות הפיזיקליים היסודיים".
"לא הבנתי, מה?" לא פעם אני מאבד אותו. אחרי שלוש וחצי כוסות בירה זה אולי צפוי.
"אמרתי שבחורה עם חזה כמו שלה, שנראה ככה בלי חזייה, הוא הוכחה חותכת לאי קיומו של כוח המשיכה, אתה לא מסכים איתי?"
אני מהנהן בראש ומחזיר את מבטי לעבר של המושלמת מהקצה השני של הבר. אידיוט.
"אני רואה רק חזה גדול ומעט בחורה"
"היא ממש מדהימה. בטח מהפקולטה למשפטים בתל-אביב. רואים".
"מה בדיוק רואים? אני רואה רק חזה גדול ומעט בחורה".
"סקס מניאק רציני נהיית אה? ולא סתם, אלא מין שילוב מוזר של חולה מין עם מוח בגודל של גוגו. איך אתה חי עם זה בשלום? אתה יודע משהו, אני חושב שאם תשקיע מאמצים ותצליח לנתק את העיניים שלך מהחזה שלה, ואז לאט לאט תגרור אותן מעט יותר למעלה, אולי תסכים איתי - היא פשוט יפהפיה! תראה את החיוך שלה, התנועות העדינות".
"נהיית לי משורר? אולי חדל פטפטת וקדימה מעשים?" הוא קוטע אותי.
"אני בדיוק עומד לגשת אליה, רק בוחר את העיתוי הנכון", אני אומר ומרוקן חצי מהמשקה שלי.
היא מקרבת כוס משקה אל פיה ולוגמת באיטיות.
ואז, בלי קשר לכלום, מתערבת החברה מצד ימין ומושכת אותה לכיוון השירותים. אני מוכן לשלם הון למי שיסביר לי את פשר המנהג המטומטם הזה, שכל בחורה מגיל אפס לומדת לנהוג על פיו, זה שאומר משהו בסגנון "לעולם לא תצעד בחורה לבדה לשירותים".
בלי לחשוב פעמיים אני מתרומם וצועד לאותו כיוון.
"לאן?" שואל אורי.
"להשתין. בא לך לנגב אחרי?" אני עונה תוך כדי קריצה.
"שיהיה בהצלחה", אני שומע את קולו מבעד למוזיקה.
שנינו ממתינים בתור המאולתר לשירותים. לא המקום האידיאלי לפגישה ראשונה, אבל מה לעשות שלא תמיד הדברים בשליטתנו.
אני ניגש אליה, עדיין לא יודע מה לומר.
"היי, יריב", אני מושיט לה יד.
"שלום גם לך, אני מירי", היא מושיטה בחזרה יד עדינה, חשופה מכל תכשיט, ולוחצת את ידי בחום.
"נהנית?"
"כן, ממש נחמד פה. חוץ מהבחור שנטפל אליי מהרגע שהתיישבתי. ממש מוצא חן בעיניי המקום הזה. אני צריכה לבוא לפה יותר".
"את יודעת שתמיד יש את האפשרות לעבור מקום. ולידי יש מקום פנוי", אמרתי לה.
"תודה, אני אחשוב על זה". היא נבוכה. לא יודע למה.
אני מפנטז איך בעוד זמן לא רב אשבה אותה בקסמיי
הגיע תורה, ואני מיד אחריה, היא לתא הימיני ואני לשמאלי. אני מפנטז איך בעוד זמן לא רב אשבה אותה בקסמיי ולעולם לא ניפרד, גם לא לשירותים, ובינתיים מסכם - אחד אפס לטובתי. הקליק נוצר.
"נו, מה היה? יש מצב?" מגשש אורי.
"בטח! היא שלי. שוב צדקתי, איזה בחורה. מקרוב היא אפילו עוד יותר יפה!".
לגימה נוספת ואז האסימון יורד, אני נזכר בשם הבושם שנדף ממנה – "עדן", אין ספק.
גם מרחוק, כשעשן סיגריות סמיך מפריד בינינו, אני מזהה פירסינג גאה דרך חולצת בטן.
היא מנידה את ראשה לצדדים, מתמרנת בשיחה עם שתי חברותיה. בתנועת ראש אחת חדה היא מצליחה להפתיע אותי ועינינו נפגשות. מין משחק כזה של מי יעשה את הצעד הראשון, או מי יסיט את העיניים ויסמן את סיומו של הדיאלוג האילם.
אני כמעט נשבר, אבל לא מנתק מבט. מחזיק אותה בעיניים ולא נותן לה שמץ של סיכוי לברוח.
גם היא נועצת מבטים, ואני מזהה סימני מבוכה קלים. נקודת שבירה?
אני עוזב את אורי וניגש אליה.
"שוב שלום. מצטער אם הבכתי אותך במבטים. לא מי יודע מה מנומס לתקוע במישהו כאלה מבטים, אבל לא יכולתי להתעלם ממך".
"תודה, אני לא יכולה שלא לומר שזה מחמיא. אתה נראה לי מוכר, יכול להיות שגם אתה לומד משפטים שנה שניה בתל-אביב?", היא שואלת, ואני כמעט נופל מהכסא. אורי, מתי סוף סוף תפסיק לפקפק ביכולת האבחנה שלי.
"את כנראה מתבלבלת ביני לבין מישהו אחר כנראה, אבל היתה לי תחושה שאת לומדת משפטים! אפילו דיברתי על זה עם החבר שלי אבל הוא לא כל כך הסכים איתי, הוא אמר שאת נראית דווקא בחורה של פיזיקה..."
"מה גרם לו לחשוב כך?" , היא שואלת, ואני עוצר עצמי ברגע האחרון מהסברים על כוח המשיכה.
"תגידי, קורס אחד או שניים בהסתברות יצא לך לעשות?"
"כן, אחד, לא מהתחומים המועדפים עליי, אבל עברתי בהצלחה.למה?"
"כי אני מנסה לחשב מה הסיכויים שאזכה לראות אותך פעם נוספת, ולא כל כך מצליח".
"אני מודה שאתה ממש נחמד, אבל יש לי חבר שמחכה בבית אז..."
אני משתדל להיראות נינוח, אבל חש מובס.
"אוקיי. בכל אופן היה נחמד מאוד להכיר אותך, אני מאמין שעוד ניפגש פה". ושלא לציטוט - אפילו מקווה. "שיהיה לך אחלה של המשך ערב", אני קם ופונה לכיוונו של אורי.
ניצני תקווה צומחים משום מקום
"יריב?" אני שומע את קולה מאחור, ומיד לאחר מכן חש את ידה על כתפי. ניצני תקווה צומחים משום מקום. מסתובב מופתע ,"כן?"
"לא משהו מיוחד, סתם תהיתי אם החבר שלך זה הבחור ההוא עם החולצה המכופתרת, זה שמביט בנו עכשיו?", היא מכוונת אותי לאורי, שנבהל משני זוגות העיניים שהופנו לעברו לפתע.
"כן, הוא איתי, למה?"
"אם לא קשה לך, אתה יכול לבקש ממנו להוריד את העיניים מהחזה שלי? תודה".
"נו? איך הבחורה?" אורי קופץ עליי, עוד לפני שהספקתי להתיישב.
"סתם פרחה. תזמין עוד כוס משקה, ושיהיה יותר חזק מהקודמים".
האימייל של תומר
