עיוורים בעזה - חלק ב'

במרס 1988 פירסם עיתון "ידיעות אחרונות" כתבה מיוחדת מאת הסופרת שולמית הראבן, בו ניסתה לפענח את הסיבות לפריצתה של האנתיפאדה.

לקריאת חלק א' של הכתבה - לחצו כאן.

להלן המשך הקטעים הנבחרים מהכתבה:

יש ל"אנתיפאדה" הרבה מאוד פנים. לא רק מחאה נגד שלטון ישראל, אם כי זה המרכיב העיקרי והגלוי ביותר. יש בה נימה של מרד נגד המנהיגות הוותיקה, המסורתית, שלא הצליחה לשנות דבר זה 20 שנה. יש כאן מרד של נשים וילדים נגד שלטון פטריאכלי שימיו כימות העולם. יש כאן גוון - חבוי עדיין - של מחאת תושבי המחנות נגד ותיקי עזה האמידים, שיש להם קשרים בישראל ובעולם. קולם נשמע, ועניי המחנות שרויים בעוני מרוד ואילם. וכל אלה, לפי שעה, רק זרמי תחתיות.

200 נשים פרצו לבניין בית הספר בג'בלייה, התנגשו קשה עם הצבא, חזרו הביתה פגועות כדורי גומי ומשתעלות מגז - אבל כל אחת מהן חזרה לכבס, לבשל ולהדיח כלים, כי זו עבודת הנשים. צעירים מ"נוסראיית" ומן הוילות בעזה משוחחים יחד על ה"אנתיפאדה", והפן החברתי מרומז רק פה ושם, בעקיצה, באמירה כגון: "אני בעצם צריך לזרוק את האבנים בחלונות שלך".

אבל כל הזרמים הללו יורגשו בעתיד, מפני שמדובר בחברה שמשהו חשוב מאוד הולך ומשתנה בה לנגד עינינו, וגם אם ידעכו המהומות הנוכחיות, התהליך ימשך. רק אנחנו עומדים קפואים, כמו אשת לוט המביטה אחורה אל החורבן שהיה, עד היותה לנציב מלח.

הכוונה מבחוץ? ... צריך להיות כאן כדי להרגיש איזו שטות זו. תקרית מתחילה כך: שלושה ילדים עומדים ומתגרים בחיילים. מצטרפים אליהם עשרה אחרים, ומתחילים לזרוק אבנים, והאבנים גדולות ופוגעות. 15 נשים יוצאות מהבית, להגן על הילדים ולקלל. מאחורי גבן, באים שני גברברים צעירים ומבעירים צמיג. החיילים מתחילים להגיב. יש הסלמה. יש "תקרית". שום יד מכוונת לא היתה כאן. אבל ארגוני החבלה הבינו מיד שכדאי לתפוס על זה טרמפ, כאילו הם הם השולטים בשטח.

זו מלחמה בגובה דשא, הרבה מתחת לגובה צה"ל; לכן ספק רב מאוד אם היה מן החוכמה להתעסק איתה בכלל באמצעות צבא. ועדיין זו מלחמה מאופקת מאוד, בלומה מאוד. איש לא השתמש עדיין במלוא כוחו, והכל יודעים זאת. את כללי המשחק המאופקים יחסית מפרים רק שניים: אש"ף, המצרף לכך פיגועים ונסיונות פיגוע, על מנת להסלים - והימין המטורף שלנו, היורה, הדורש אף הוא הסלמה. בינתיים זו מלחמה בלי ארגון ובלי תקציב; ולכן היא יכולה להימשך, כך או אחרת, עוד זמן רב.

לכל האנשים שאני פוגשת כאן, אני מציגה שאלה זהה: נניח שהממשל היה נוהג בהם כבני אדם; נניח שלא היו כל כך הרבה הגבלות וטרטורים; האם האנתפיאדה היתה פורצת? התשובה מדהימה באחידותה: היא היתה נדחית עוד זמן מה, היא היתה אלימה הרבה פחות, אבל בסופו של דבר היתה פורצת, כי איש אינו רוצה לחיות חסר זהות.

ידידי הפסיכיאטר מעיד: האנשים החזירו לעצמם את הגאווה. פחת, באורח ניכר, מספר מקרי הדיכאון. פחתו מספר הסכסוכים בתוך המשפחה ובין המשפחות, פחתו החרדות היומיומיות, ירדה מאוד צריכת הסמים. אחרי 20 שנות פחד, המטוטלת נעה לכיוון ההפוך: איבדו כולם את הפחד. כולם ב"טריפ", לעתים מוגזם. ידיד-קצין מאשר: זה בדיוק כך, שרים: "שו אל-חוף, שו אל-חוף" (מה הפחד) ומתקרבים עד 20-30 מטר מול הנשק שלנו.

כל קשת הדעות קיימת כאן, בדיוק כמו אצלנו. יש פרו-ירדנים ויש אנטי-ירדנים; מחפשי שיתוף ובדלנים; בעד שולץ ונגד שולץ; מבקשי תיקון חברתי תחילה ומבקשי זהות לאומית תחילה; דתיים יותר ופחות. גם הדתיים מפוצלים: חלקם ב"ג'יהאד", חלקם "תנועת ההתנגדות האסלאמית". זו האחרונה היתה אחת השגיאות הגרועות ביותר שעשתה ישראל ברצועה. מישהו חשב שהתנועה תהיה משהו כמו אגודת ישראל - שתדאג לדת ולא תתערב הרבה. נתנו להם גיבוי כנגד השמאל. כעת אומרים לי העזתים, "אלה כהנא שלנו, הכי משוגעים". הם הכותבים על הקיר שלא לשכוח את עכו ואת יפו. הם הכותבים - "מוחמד בדרך" - משהו כמו "משיח עכשיו". בישראל סבורים, בטעות, שהדת מלבה כאן את היצרים. מתוך עזה, נראים הדברים מלהיפך: האופוריה הקיימת מוצאת לה, בחלקה, אפיק ביטוי נוח גם בדת וגם בסיסמאות הדת.

וגם מחנות הפליטים אינם מקשה אחת. ג'בלייה היא בעלת התודעה המרקסיסטית. בסג'עייה - הפונדמנטליסטים. בעזה עצמה - הג'יהאד. מחנה הפליטים ג'בלייה הוא אחד מנקודות התורפה של העולם כולו. בוודאי שלא ישראל לבד אשמה בכך. בוודאי שמדינות ערב לא תרמו דבר לפיתרון. בעיקר לא "אל-נפטיין" (עשירי הנפט). גם מצרים ששלטה כאן עד 67', החזיקה את האנשים באוהלים ואסרה על בניית קבע. כל זה איננו משנה את העובדה שאיננו רשאים לנער חוצננו. המקום הזה נמצא בתוכנו, ועשרות אלפי האנשים הדחוסים בו הם חלק מהמירקם החברתי שלנו. כל עוד המקום נמצא בשליטת ישראל, גם אם איננו אשמים, אנחנו האחראים.

כאן בחדרון-בטון ש"סלאם" ישראלי הוא ארמון לעומתו, מתנהלת השיחה הקשה ביותר של הביקור הזה. על כמה מטרים רבועים מתגורר מורה וסופר, אדם משכיל. נולד כאן, פליט בן פליטים. במחנה הזה, בעיניו ובעיני חבריו הצעירים, כל הישראלים אותו דבר. מי שעולמו הפיזי, מיום היוולדו, מתחיל ונגמר בכמה מטרים של בטון לח, שעליו רק מזרן וכמה כריות ישנות; בין הכביסה הנצחית בחלון מימין, לבין מחנה צה"ל הנשקף דרך פירצה בקיר משמאל; אפוף יתושי ביצת השופכין הגדולה שבלב ג'בלייה; מי שנולד כאן, למד כאן, התאהב כאן, הוליד ילדים, כאן הוא כותב בלילה, בלי תקווה, בלי סיכוי, ועכשיו גם בלי חשמל, כי השלטון סגר אותו הלילה - אולי באמת אינו רוצה להבדיל בין אנשים, בין דעות ומפלגות בישראל.

הוא גם לא ישלים איתנו, מרצונו. הזעם שלו גדול ומסנוור. כפרידה הוא אומר: "הכיבוש בנה את שנינו: אנחנו בנינו לכם את הבתים, ואתם בניתם אותנו להיות עם". 

כמה שעות אחר כך בחבורה אחרת, שאינה מעוניינת להחשף, חבורה אינטליגנטית המבקשת דרך להשלמה עמנו, אני מציגה אותה שאלה; האם אש"ף הוא שיפתור את בעיותיכם? כיוון שהם נותנים אמון, תשובתם גלויה: "בוא נגיד לך מה שלא נגיד לעולם לעיתונאי-חוץ. לא, אש"ף לא יפתור כלום. כולם אצלנו יודעים את זה. איפה גר ערפאת? איפה האנשים שלו? בקזינו. אבל איזו ברירה השארתם לנו? הרי כל פעם שצמח מתוכנו מנהיג, מיד הגלתם אותו. אז מה נשאר?"

מן הקוטב האחר של הקשת הפוליטית: מורה צעירה, בתם של ידידים, מספרת לי נסערת כיצד התנהל ויכוח בחדר המורים בעניין חטיפת אוטובוס האימהות על ידי מחבלים בדרך לדימונה. חלק חשבו שזה טוב, שזה מראה "כמה אנחנו חזקים", שההקצנה טובה ותקרב את המטרה. היא לחמה כלביאה: זו שגיאה, שום תועלת לא צמח מהטרור, אלימות תוליד רק אלימות, אחרת המצב הזה לא יגמר לעולם. המורות אמרו שהיהודים מבינים רק כוח. אולי, בסוף, חלק מהן השתכנעו, או לפחות דיברו בפחות חריפות.

משפט החוזר על עצמו כל העת: האנתיפאדה היא ה"עובור" (חציית התעלה) שלנו. כשם שסאדאת היה יכול לבוא אליכם לעשות שלום רק אחרי שחצה את התעלה, כך אנחנו נוכל לדבר שלום רק אחרי שהראינו את עצמנו, אחרי שהוכחנו התנגדות.

אפשר לבזבז עכשיו זמן על חשבונות העבר, לשאול מה יכולנו לעשות ולא עשינו, מה עשינו לא נכון. זה לא ישנה כהוא-זה ביחס לעתיד. גם אם הגל הנוכחי ישכך, התהליך אינו הפיך. במוקדם או במאוחר, האנשים האלה יקנו לעצמם צורה של זהות לאומית. אין בהם אחד שאינו מושקע באנתיפאדה: דרך בנו, אשתו, בן דודו, שכניו. אין בהם אחד שלא סבל חרפה והשפלה מידינו.

אם נמשיך להיות אטומים, כמו שלטון קולוניאלי טיפש, יהיה התהליך עקוב מדם כולנו. גיאוגרפית, הוא גם לא ישאר מוגבל במה שבינינו לבינם עכשיו. 

לא להיות אטומים פירושו להתחיל לדבר. אולי לא בנפרד מתהליך השלום כולו; אבל לדבר. איך לדבר? שתי חברות, שתיהן פגועות מאוד, מוצפות מאוד, מלאות משקעי עבר, מלאות דאגות לעתיד, עומדות זו מול זו. במקום לדבר, מגישים אלה לאלה חשבונות, ואלוהים יודע שהחשבונות ארוכים: הרג, התעללות, פיגועים, השפלה; דף אחרי דף, והכל אמת. כאורך השחיקה, כן אורך הפחדים. לכמה מאיתנו, בצד זה ובצד זה, הכוח הנפשי לצאת מההתחפרות, לנסות סיכוי חדש? לכמה התכונה להבדיל, שלא הכל מקשה אחת; לכמה היכולת לדיפרנציאציה, להאזנה אישית? לויתור על התפיסה הלחוצה, הנואשת - אצלנו ואצלם, של "כולם אותו דבר"? מתי נוכל להחליט ביודעין, בכוונת המכוון, לחדול מן התמונה העצמית כקורבן הנצחי, איש של זולתו? "לנגב את הדם", כפי שאמר לי עזתי אחד שישב בכלא, "ולהביט אל העתיד"?

ואולי את המשפט החשוב ביותר שמעתי מפיה של סטודנטית, זו שערכו בחפציה תצוגת אופנה במעבר הגבול: "הבינו, אתם חייבים להבין: כדי שנוכל לחיות איתכם בדו-קיום, קודם כל צריך שנהיה קיימים".