סודות ושקרים
"אני סומכת על האינטליגנציה של הקהל", אומרת רביד דברה, שהמחזה החדש שלה, "פירורים", על מערכת יחסים טעונה בין שתי אחיות, כתוב בשפתה המיוחדת כמקטעי מחשבות
"כשאנחנו חווים אובדן או חוויות טראומטיות קשות, אנחנו אומרים לא פעם שמה שנשאר מהחיים הם פירורים", אומרת רביד דברה על המחזה החדש שלה, "פירורים". "מה שניסיתי לומר במחזה הוא שהפירורים הם מרכיב מאוד חשוב בחיים שלנו שמורכבים מפרגמנטים שלכל אחד מהם יש משמעות וקסם משלו. ניסיתי לומר שצריך אומץ בכדי לחיות את החיים".
"הטקסט מחייב את השחקנים למלא אותו". רייזר, אלקבץ וטפרסון ב"פירורים"
"פירורים" חופר במערכת יחסים טעונה בין שתי אחיות, בבגידה, אשמה, חרטה, חמלה וכפרה. בעוד כרמלה, האחות הצעירה, מבקשת מחילה, אחותה פרידה מתחפרת בכאביה ומתנתקת, מוותרת על החיים. בין השתיים מנסים לפשר ולגשר בעלה המת של כרמלה ובעלה החי של פרידה. המחזה כתוב בשפתה המיוחדת של דברה, שפה המסמנת מילים, מדברת משפטים חסרים וכתובה כמקטעי מחשבות. "אני סומכת על האינטליגנציה של הקהל. העלילה היא לא הדבר המרכזי, חשוב לי יותר להעביר את מערכות היחסים, המצבים, החיים שהדמויות חיות", היא אומרת, "זה סוג של משחק לקחת את המילים ולהפוך אותן למשהו אחר. אני לא מאמינה בלהסביר אלא בלתת למילים לחיות על הבמה ולהתקיים בדמיון של הצופה. לא צריך להגיד הכל כי זה לא מה שחשוב. האינפורמציה הרגשית היא המרכז".
את שלוש הדמויות המרכזיות בהצגה מגלמים רונית אלקבץ, שחוזרת אחרי שנים רבות לבמת התיאטרון הישראלי, ושחקני הבימה עידית טפרסון ודב רייזר. "בקריאה ראשונה הטקסט הזה נראה פשוט למשחק, אבל הוא מחייב את השחקנים למלא אותו וזה לא מובן מאליו", אומרת דברה.
נדמה ששפת הכתיבה שלך, שנכתבת כקטעי מחשבות, שתיקות ומילים שלא נאמרות מתאימה מאוד לתכני המחזה הזה.
"כי יש פה המון שקרים וסודות. גיבורי המחזה הם אנשים שלא באמת שמים בפרונט את הרגשות שלהם. אני מדברת פה על תהליך של כפרה ואשמה – אחת האחיות בוחרת להיות הקורבן והשנייה חיה באשמה ומנסה לרצות. אין שקיפות, הכל פתלתל. זה מתחיל מהשקרים, הסודות, הפחדים והבחירה להיות קורבן ומגיע למקום של תובנה שיש דברים חשובים מזה כמו אהבה וסליחה".
את אוהבת לגעת בשאלות הגדולות של הקיום, לחפור פנימה.
"אני חושבת שבסופו של דבר כולנו שואלים שאלות שיש בהן משמעות. הנבירה היא חלק מהאישיות שלי וחלק מהמקצוע שבחרתי. כשאני כותבת אני נוברת בעצמי, בנשמה שלי. העלילה הרבה פחות מעניינת אותי מאשר ההתנהגות האנושית והמצב הרגשי. אני שמה את עצמי במצב של מתבונן ואני שואלת שאלות שילמדו אותי על עצמי".
מה היתה נקודת ההתחלה של המחזה הזה?
"הוא התחיל מכמה מילים – סליחה, כפרה, קורבן, אשמה. בדרך כלל אני כותבת לעצמי כמה מילים ואני נותנת להם לדבר בלי לדעת מה הסיפור. ככה נוצר עוד משפט ועוד משפט ונולד עולם, דמויות, יחסים ומצב. הייתי בבית קפה וכאילו במקריות שאלתי את בעלת בית הקפה מה זה האטליז הזה ממול, והיא ספרה לי שבית הקפה היה בעבר מספרה ולבעלת האטליז היה רומן עם הספר. כשלבעלה נודע העניין, הוא התאבד. ברגע שהיא סיפרה לי את הסיפור הזה ידעתי שזה המחזה הבא. המצחיק הוא שהסיפור כאילו היה שם, רק צריך היה לקרוא לו בשם".
פירורים זה מה שנשאר?
"זה מה שנשאר וזה המון. למרות האובדן, השברים והכאבים לכל רגע נתון יש משמעות שאנחנו נותנים לו. אפשר להתייחס למילה פירורים כאל משהו שלילי אבל אפשר גם לראות את זה הפוך".
