"אתה צעיר, ואני מחפשת משהו אחר", אמרה
"התכוונת שאת מחפשת בעל וילדים", עניתי. סיפור קטן על מפגש מרגש בפאב אפוף עשן ואלכוהול, עם טעם של החמצה
זה היה באיזה פאב מעופש בקיבוץ נידח אי שם בדרום. שלחתי לעברה מבט - קטנה ממני בשני ראשים, שיער קצר, שחומה, מבט מלא תשוקה. מאותו רגע לא היתה מבחינתי אף אחרת בחלל אפוף העשן.
זה חייב להיות טוב, אמרתי לעצמי, ואחרי עוד שוט של ג'יימסון בשביל האומץ התחלתי להתקדם לעברה. בלי זיוני מוח, טקטיקות מסובכות של מבטים ומשחקי אגו מטומטמים, פשוט ניגשתי אליה. "חתירה למגע", בדיוק כמו שלימדו אותי בתור לוחם בסיירת צנחנים.
"אהבתי את התספורת, מקורית ביותר, למה דווקא קצר?" ( משפט גרוע ביותר, אבל נשים נמסות ממחמאות, לא?)
"זה סגנון אירופי כזה", השיבה.
"וואלה, את דווקא נראית לי יותר כמו עיראקית".
"מרוקאית", השיבה לי. "ואתה, לפי המבטא אני מנחשת, אירופי או רוסי?"
"נולדתי בגרוזיה", עניתי, "אבל זה קרוב. אולי תנחשי גם בן כמה אני?"
"25", אמרה.
למה לא, חשבתי, בשבילך אני אהיה גם בן 102.
זרמנו עם השיחה החוצה, להתרחק מהרעש. "אז בת כמה את?" יריתי אליה.
"מה זה משנה?" ספגתי את הריקושטים.
"תכל'ס, בשבילי זה לא משנה, כי אני מאמין שהגיל לא זה שקובע, אבל הייתי אומר שאת בת 18", אמרתי.
"אתה מחמיא לי", השיבה בחיוך גדול.
"טוב, אז אולי את בת 23, לא יותר", אמרתי והעברתי את הנושא בקלילות. דיברנו על מוזיקה ועל יין, שמעתי ממנה סיפורים על התקופה שגרה בצרפת ולמה בנות תמיד מזמינות מרטיני. נגררתי משם בכוח בידי חבריי, שרצו כבר לזוז, לא לפני שקיבלתי מספר והבטחה לארוחת צהריים כשאהיה בתל-אביב. "אני מקווה שלא מפריע לך פער של שבע שנים", אמרה.
במחשבותיי קפצו תמונות מהסרט "חתונה מאוחרת"
בראשי המעורפל מעט מהכוס ג'יימסון השביעית התקשיתי לקבוע בת כמה היא בדיוק. אבל אחרי פיפי בשדות הקיבוץ הגעתי למסקנה שאם היא חושבת שאני בן 25, אז היא בת 32 . כוס אמק, אמרתי לעצמי, ידעתי שזה חייב להיות טוב. כנראה בזכות העיניים הכחולות שלי והבושם של ג'ורג'יו ארמאני הקסמתי כפרה מרוקאית. במחשבותיי קפצו תמונות מהסרט "חתונה מאוחרת", וגם מתוך כמה מסרטיה המובחרים של ג'נה ג'יימסון .
כעבור כמה ימים היה לי ראיון עבודה במשרד הביטחון בתל-אביב, ואחריו נפגשנו לארוחת צהריים באחד המקומות שכנראה יש רק בעיר הגדולה. אחרי האוכל ושיחה על סרטים של טרנטינו, היא התחילה לחקור אותי: "מה אתה עושה, מה אתה לומד, מה דעתך על ילדים, והכי חשוב - למה אין לך חברה?" יחסית אלייך חוקר השב"כ שתיחקר אותי ממש פראייר, חשבתי לעצמי.
אחרי שעמדתי בגבורה בחקירה החלטתי לפתוח את הפער בביוגרפיה שלי והתוודיתי: "תשמעי, זו את שאמרת שאני בן 25. האמת, אני רק בן 21, השתחררתי לא מזמן מהצבא ואני עושה עכשיו פסיכומטרי".
ראיתי את הניצוץ בעיניה כבה. נעלמה הבחורה האירופית הפתוחה וכהרף עין קפצה מולי הרווקה המתוסכלת והנואשת, שהתחילה לשכנע את עצמה יותר מאשר אותי. "תשמע, אתה מצחיק, אינטליגנטי וגם נראה טוב, אבל מה לעשות, אתה צעיר, ואני מחפשת משהו אחר".
"התכוונת שאת מחפשת בעל וילדים", הקשיתי.
"כן, אני מחפשת משהו יציב וקבוע. אני בשלב הזה של החיים שאני מוכנה נפשית ופיזית לזה. ואתה, כל ההזדמנויות פתוחות לפניך, אתה רק צריך לבחור, ויש לך עוד המון לנסות", אמרה.
"אני רוצה לנסות אותך", לא ויתרתי לה, "יש לך איזה ניצוץ בעיניים שאומר שזה הולך להיות טוב. ומה לעשות, את בחורה מושכת, אז אני נמשך. אבל אני כנראה לא אקבל הזדמנות, ואת תמצאי איזה מישהו בן 35 משעמם ונואש שרק רוצה לזיין או להתחתן עם הדבר הראשון שמסכים".
"אתה צודק, ואם הבנים השווים שמתחילים איתי צעירים ממני בהרבה, אני כנראה בבעיה, כי את הטובים לוקחים מוקדם, ובגילי נשארתי עם כל הזבלה. אבל אני אמשיך לחפש, אולי גם אמצא".
"כן", אמרתי לה, "אולי תמצאי". ואז שלפתי את המשפט אולי הכי ילדותי אבל בטוח הכי אמיתי שיכולתי:
"תשמעי, אין לי אוטו, אין לי דירה, ואין לי כסף, אבל יש לי עיניים כחולות, אישיות כובשת וביצועים טובים במיטה. אז הייתי מציע לך בכל זאת לנסות, כי יש בנות שמסתפקות בהרבה פחות מזה".
ניצוץ של ריגוש עבר לה שנייה בעיניים, אבל לא יותר מזה. שם זה נגמר. כל הדרך חזרה הצטערתי על הפוטנציאל לרומן הלוהט שהתבזבז, וגם הגעתי למסקנה לא ממש מהפכנית, שתלווה אותי בעתיד: בנות, לא משנה אם אתן גדולות או קטנות, מבוגרות או צעירות, שחורות או לבנות. אני אוהב את כולכן.
האימייל של דולב
מומלצים
