שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס

    פרידה ידועה מראש ועוד סיפורים קורעי לב

    בימים האחרונים של שנת 2006, במסגרת הפרידה משנה זו, פרסמנו כאן מידי יום רשימות על פרידה, מכל היבטיה. לסיום, קבלו לקט מכתבים מרגשים של גולשים. שתהיה שנה טובה, ושכל פרידה תהיה פתח להתחלה חדשה, מוצלחת יותר

    ידעתי שזה ייגמר בבכי נגמלתי מההתמכרות פרידה מהמאהב הסודי הלב שלך נשאר נעול 
    מכתב מגבר מפגר שמוותר מי אמר שאין פרידות יפות פרידה מהבחורים הלא נכונים פרידה מהתקווה? 

    ידעתי שזה ייגמר בבכי
    ידענו מראש מתי ואיך זה ייגמר: היה לי כרטיס טיסה ביד, וחיים לחזור אליהם, וגם לך. הגעתי מישראל לסקוטלנד הקרה דוקא בחורף. המשימה היתה להטמיע את התוכנה של חברת ההייטק ששלחה אותי ולהכשיר צוות מקומי. הוקצבו לי שלושה חודשים, בהם שהיתי באדינבורו. האנשים בעבודה היו נחמדים אך מסוגרים, ולמרות האנגלית השוטפת שבפי היה לי ממש קשה להבין חלק מהזמן את הנאמר בגלל המבטא הכבד. כך עברו עלי שעות הפנאי וסופי השבוע בבדידות לא כל כך זוהרת, עד שהגעתי לאתר הסקי.

     

    כבר מהמבט הראשון, היה ברור לי שאני צריכה להפעיל כל תחבולה נשית מוכרת כדי לגרום למישהו חתיך כל כך לפתוח איתי בשיחה. הלכתי על אופציית ה"אופס, נפתח לי השרוך" וכמעט הפלתי אותך לרצפה. הטריק עבד כמו קסם. באדיבות לה צפיתי פנית ושאלת אם אני בסדר, ואז הופתעתי לטובה: גיליתי שאני מבינה את המבטא שלך. גם אתה שמחת להיזכר כמה כיף פשוט לדבר, בלי להתאמץ. צחקנו מאוד כשגילינו שזה לא בגלל שפתאום אנו מבינים סקוטית אלא כי שנינו ילידי ארה"ב.

     

    כשהזמנת אותי לדייט למחרת, לא לקחתי צ'אנסים ועשיתי משהו שלא עשיתי מעולם לכבוד מישהו עד אז: לא רק שקניתי חצאית חתיכית, אלא גם הלכתי למספרה. כבר כשהתענגנו על כוס יין שבקושי שתינו, ועל ארוחה שבה בכלל לא נגענו, דיברנו על כך ששנינו בעיר הקסומה לתקופה קצרה ומוגדרת. למרות זאת, הנחנו ללב להוביל אותנו – איך לא – הישר אל חדרי.

     

    מה שהתחיל כסטוץ הפך לסיפור אהבה לוהט

    בימים שעברו מאז גילינו ביחד את יופיה של אדינבורו, ואני התלהבתי לא פחות ממך עצמך. מה שהתחיל כסטוץ הפך לסיפור אהבה לוהט. במשך השבועות הבאים הלכתי על עננים והדחקתי את הסוף הידוע מראש – וכך גם אתה.

     

    אבל בסוף זה קרה, הגיע מועד שובי ארצה: אל ביתי, למשפחתי, לעבודתי. לך אמנם היו עוד שבועיים, אך גם אתה היית אמור לחזור לביתך, למשפחתך הקתולית, לעבודת המחקר שלך בדרך לדוקטורט.

     

    ישבתי במטוס עם לב קרוע. מזל שחברות התעופה לא מאפשרות לנוסעים לרדת באמצע או לטוס ישר בחזרה. השאלה העולה מאליה היתה: ידעת שזה ייגמר בבכי, היה כדאי להתחיל בכלל?

     

    ואני מאוד מקווה, ובעצם מאמינה בכל ליבי: למרות הכאב - היה שווה כל רגע.

     

    לילך מהמרכז

     

    חזור למעלה
    נגמלתי מההתמכרות

    "שלום, אני מיכאלה ואני מכורה. אני נקייה כבר חצי שנה". נקייה מסם, נקייה ממך .

     

    האהבה שלי אליך היתה כמו התמכרות לסם: בהתחלה כל מנה, גם הקטנה ביותר, היתה מרימה אותי אל-על. חייתי איתך באופוריה מטורפת, ואז, לאט לאט, התמכרתי. מנה אחת קטנה מדי פעם כבר לא הספיקה, הגוף כבר דרש יותר ויותר כדי לחזור לאותה הרגשה, אבל אתה כבר לא עמדת בנטל.

     

    לפני חצי שנה הפסקתי לנשום אותך, הפסקתי לגעת בך, אבל הגמילה כל כך קשה. רק עכשיו אני מתחילה לחוות את תופעות הלוואי - סחרחורות, כאבי ראש, בחילות וחוסר רצון לחיות. אני לא רוצה לחזור לסם הזה, אליך. הסם הזה עשה אותי מישהי אחרת, מישהי שלא אהבתי להיות. היום, בזכות הגמילה, חזרתי להיות מי שאני.

     

    כמו מסם אצטרך להישאר רחוקה ממך

    אני נקייה כבר חצי שנה, אבל לעולמים אשאר מכורה לך. כמו מסם אצטרך להישאר רחוקה ממך, רחוקה מכל מה שקשור בך, מכל מה שמזכיר לי אותך. הגוף לא שוכח שפעם הייתי מכורה. כל מגע מזכיר לי אותך, כל מילת אהבה שנאמרה מאז מצמררת אותי.

     

    לעולם לא אשכח שפעם היית שלי, כל כולך בתוכי. עם כל יום שעובר יותר ויותר משתוקקת אליך, למגע שלך, לאהבה שלך. אבל יודעת שאני צריכה להיות חזקה, לא לוותר, לחיות את החיים שמגיעים לי, להיות אני, בלי ההשפעה של הסם.

     

    היום אני מתחילה חיים חדשים. שבע שנים הייתי מכורה, כבר חצי שנה שאני נקייה. תופעות הלוואי יחלפו עוד מעט. לאט לאט הגוף יתנקה ממך. יישאר רק זיכרון מתוק מאותה הרגשה, ואתה תהיה סתם עוד דמות באפלה.

     

    מיכאלה ברמן

     

    חזור למעלה
    פרידה מהמאהב הסודי

    אני זורקת לקופסה הקטנה פיסות מחיי, אוספת פתקים עליהם שורבטו מילות אהבה, אז כשעוד אהבת. עטים שנתת לי במתנה, שעון, תכשיטים זולים, צילום או שניים שבהם נתפסנו בהרף פלאש של מצלמה, מבלי שהצלם יידע שהוא מתעד זוגיות בלתי אפשרית. זורקת מתנות קטנות של תשומת לב, כאלה שאיש לא יחשוד כי ניתנו באהבה, אהבה אסורה.

     

    הדמעות זולגות חמות, שורפות. אני מוחה אותן בגב היד שאוחזת בקופסה. צועדת בהחלטיות אל פח הזבל ומשמיטה פנימה את עברי האסור. זהו, מחקתי את העדויות אליהן חזרתי בחודשים האחרונים כשאחזתי בחפצים הטפשיים וייחלתי שתחזור אליי. עכשיו נותרה משימה אחרונה, קשה מכולן.

     

    אוחזת בטלפון הסלולרי, היד רועדת. עוצמת עיניים ומתפללת לי בפעם האחרונה שתתקשר אליי.

     

    כל כך הרבה מילים שהיו צריכות להיאמר ולא נאמרו. כל כך הרבה הסברים שהייתי צריכה לתת ולא נתתי.

     

    כל כך  הרבה מילים שלך שאולי אילו היו נאמרות הכל היה נראה היום אחרת. אולי אילו היינו מדברים בגילוי לב החברות לפחות היתה נשארת. 

     

    מוחקת את ההודעות העתיקות בזו אחר זו. קוראת, בוכה, מוחקת. כתבת שאתה מתגעגע, כתבת שאני חסרה לך. כתבת. לא התקשרת. אולי זאת היתה דרכך הפחדנית לשמור על קשר.

     

    חודשים ארוכים חזרתי וקראתי אותן, משננת לעצמי את המילים שכבר ידעתי בעל פה ותוהה למה התכוונת. למה בעצם שלחת אלי את ההודעות שקרעו לי את הלב פעם אחר פעם.

     

    נתתי לך ללכת בלי להילחם על שבבי תשומת לבך

    אני נזכרת ביום שאמרת לי כי הכרת אותה. גילית אותה, ידעת אותה, שכבת איתה. באותו היום ידעתי בודאות שהפסדתי אותך. הפסדתי מרצוני. זכרתי את המשפטים שהשמעתי לך במשך שנות יחסנו הארוכות: כשתמצא את האחרת, אותה אחת איתה תרצה לחלוק את חייך לבנות חיים חדשים, חיי משפחה - אני איעלם מחייך. אני שמאמינה באמונה שלמה כי כשאוהבים מישהו רוצים שיהיה לו טוב יותר מאשר לך עצמך. נתתי לך ללכת בלי להילחם על שבבי תשומת לבך. הלב שהיה שלי ולא עוד.

     

    עכשיו מחקתי גם את המספר שלך. לא אזנק יותר לשמע הצלצול או הצפצוף של ההודעות הנכנסות. אני יודעת שזה לא תהיה אתה. אני כבר לא מצפה לראות את השם שלך על הצג. אתה כבר לא שם. אתה לא האיש הסודי שלי.

     

    אני מקוה שבחרת נכון. שטוב לך בלעדיי, בלי הסוד האפל שליווה אותנו. שאתה טועם מפרי מותר ואוהב את החיים החדשים להם כל כך ייחלת.

     

    ובלילה, כשאני מחבקת את בעלי, נצמדת לבחירה הראשונה שלי, הנכונה שלי, אני בוכה, בשקט, לתוך הכרית, כדי שלא ישמע. מבכה את אובדן הפנטזיה שלי, את החיים בתוך חיים שיצרתי בתאוותי. ותוהה - אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת, נחזור זה לזו. ואז, אולי, אהיה מאושרת.

     

    דליה

     

    חזור למעלה
    הלב שלך נשאר נעול

    אני מתיישבת על הספה ומוצצת את הסיגריה האחרונה שהשארת אחריך בקופסת מרלבורו אדומה והיא חותמת את החודשיים שהיית כאן.

     

    בזכרונות השיחה האחרונה עולים משפטים שיעוררו בי בשבועות הקרובים חמיצות של הלב ויהדהדו מילות הסיכום שלך לקשר - מה שהיה עבורך התלבטות מתמשכת האם זה זה ולאורך זמן, או שזה פשוט נעים כשישנו ולא מלחיץ כשאיננו.

     

    ואז, כשאמרת שזה הזמן לסגור, הצצת אלי במבט מוטה כמו של כלב המביט בבעליו ומסמן לו שהוא רוצה לרדת, מרים עין אחת ומשפיל שניה.

     

    ומה בכלל היה?

     

    היה היה, אני בפעם הראשונה הייתי מוכנה להיות, בוחנת ללא הרף מה אתה עושה כאן ולא מוצאת תשובות, כי סימני הנוכחות הארעית שלך היו רועמים בנתקים של קיומך המוחצן, גופך בחוצפתו הגברית מתעתע - מקרב ומרחיק - והחוסר במילים המבטאות את רצונך להישאר תמיד נותרו בחדר, לא התנדפו יחד איתך בפתאומיות, מתחמקות ממחויבויות, הן הותירו ענן של ערפול מעורר תסכול.

     

    מחבקת אותך כשם שצמח מטפס מסתלסל סביב אבן

    מה בין ההופעה שלך לפרקים בין דפי השעות שבהן היית פה לידי, זקוף ושקט או דברן חרטטן, בוהה באוויר ומסיח את דעתי בסיפורי גבורה חסרי פואנטה, לבין נדיבותך כשפתחת את כיסך והלב נשאר נעול? ואני בעלבוני כועסת ומחבקת אותך כשם שצמח מטפס מסתלסל סביב גוף אבן, ניתלה עליו בגבורה חסרת אונים - אולי חיפשתי לגדול בעזרתך.

     

    ובתום חודשיים נגמרו לך התשובות ולי התמלאו עוד שאלות, רציתי להבין למה אתה מרשה לעצמך לקום בלי להסביר וללכת בלי לפרט, למה אי אפשר להתנהל מול העולם כמו זוג, למה אתה כל כך מגיע, וכשאתה הולך אתה כל כך מנוכר.

     

    ומה עם היכולת לאהוב, רציתי לאהוב אותך אבל לא היה את מי, היית בלתי ניתן להתאהבות, מצמיד אותי אל עצמי, נדבקתי למראה שבה התגלו פני האמיתיות בצלמי פניך, כפי שהייתי אני פעם - לא יכולה לאהוב, בלתי מושגת ולא אוהבת אף אחד.

     

    ואותך רציתי.

     

    סתיו

     

    חזור למעלה
    מכתב מגבר מפגר שמוותר

    טוב, בדקתי את כל השירים בעולם, אין שיר שבדיוק מתאים. פשוט לא כתבו. אנחנו מעבר לכל שיר וכל סיפור וכל סרט שאי פעם יצרו. אם פעם יעשו סרט אז הוא כנראה לא יהיה אמריקאי, פשוט כי אין לו הפי אנד.

     

    אדבר בשם עצמי ואני יודע את האמת הכואבת: לא יילך לנו. כמה שאנחנו מדהימים, כמה שאין כמונו בעולם. בדקתי, הסתכלתי, אין. אני מסתכל על זוגות נשואים שמחשיבים עצמם כזוג טוב והם באמת זוג טוב, אין להם את האהבה המטורפת שלנו. לא מגיעים לקרסוליים שלנו.

     

    אני קורא את ליהיא לפיד ששמה כמה נרות בחדר שינה שלה. יאללה יאללה, בואי תלמדי איך עושים מחדר השינה קטן וצנוע מקדש אהבה ענק.

     

    אין יום שעובר ואני לא חושב על איזה מדהים היה לעשות את זה איתך ואיזה קסום היה שעשית לי את זה ואיזה חלומית היתה הנסיעה ההיא.

     

    הן לא מעניינות אותי, לא מצחיקות אותי, לא מרגשות אותי

    כל בליינדייט אני מת להרים לך טלפון ולספר לך איך הן נחמדות אבל לא מתקרבות לקרסוליים שלך. הן לא מעניינות אותי, לא מצחיקות אותי, לא מרגשות אותי. ובטח שאין להם טוסיק מושלם כמו שלך, אין להן את הריח שלך (לא יודע לגבי הטעם, לא טעמתי, מי כמוך יודעת כמה אני בעייתי באוכל).

     

    בעצם יש קצת שיר מדהים של אהוד מנור שמתאים חלקית:

     

    "אם זו אהבה

    אז למה היא לא טובה

    גם כשהיא קרובה

    אין רגע שקט, אין שלווה

    אהבה הורגת, אהבה רעה

    כל יום, כל שעה".

     

    אבל אני גם יודע שאם נחזור יהיו רגעים אחרים, ימים אחרים, רעים, חשוכים. אולי בגלל שאנו שונים ואולי בגלל שאנו דומים. לא יודע, לא מבין בזה. יודע שהפגיעה לא תהיה רק בנו, יש חמישיית דרדסים, יש משפחה. לא יכול לשים זין על כולם ולדעת שרק בגללי כולם ייפגעו שוב.

     

    חוץ מהנ"ל, בסדר לי בימים אלה. שיקמתי הריסות. בסדר לי בעבודה. אני מוקף באנשים אהובים ואוהבים שאני סומך עליהם והם עלי. ימים רגועים. אני חושב שאולי אני גם צריך את הלבד הזה. לא יודע, לא מבין בזה.

    אני יודע שאני אדם אחר היום לעומת לפני שלוש שנים. הכל בזכותך. אני מקווה שאני אדם טוב יותר.

     

    תודה שלימדת אותי מה זו אהבה.

     

    יושב כאן ודומע כמו ילדה מפגרת בת 16. זה מכתב פרידה מבולבל של גבר מפגר שמוותר.

     

    אפרת א.

     

    חזור למעלה
    מי אמר שאין פרידות יפות
    למה אני מושך את זה? שאלתי את עצמי. אבל הקשר היה כל כך נוח בשבילי - חברה שגרה במרחק 100 ק"מ ממני, שעה נסיעת רכבת, ועסוקה בדברים שלה. אני גם עסוק בלימודים שלי. מתראים רק בסופי שבוע. חוזרים לימי הצבא – שבוע אצלי, שבוע אצלה. נוח. ויש בזה התרגשות מסוימת, להיפגש רק פעם בשבוע. האם חוסר האינטנסיביות שומר על הגחלת בוערת? או שבעצם היא מזמן כבתה, ושנינו מעמידים פנים שלא שמנו לב?

     

    שנה החזקנו ככה, שבוע-שבוע, ועכשיו עולה השאלה אם אנחנו מוכנים להתמיד בכך עוד מספר שנים, כשהתקבלה ללימודים במקום רחוק עוד יותר. זה נראה לי טירוף. חבריי מהמין החזק תמכו בהחלטתי – "זה פשוט לא פרקטי", אמרו. חברותיי מהמין היפה נדהמו: "מעולם לא שמעת על קשרים שמחזיקים מרחוק? מה זה שעה וחצי נסיעה?" גם חברתי לא הבינה את החלטתי התמוהה. אבל קשר רחוק טווח שלא מתפתח לשום מקום יכול גם לפגוע, ולכן אני מעדיף פשוט להימנע ממנו.

     

    כשנחתתי בשדה התעופה היא לא חיכתה

    לאחר כשלושה שבועות יצאתי לחו"ל. היא לא יכלה להצטרף, כי היו לה מחויבויות לימודיות בארץ. כשנחתתי בשדה התעופה היא לא חיכתה לי. הפרידה נראתה קרובה מתמיד.

     

    כשנפגשנו נמנענו מלדבר על הנושא הרגיש, ובמקום זה סיפרתי לה על הטיול. נראינו כמו שני זרים. בבוקר למחרת ישבנו לאכול ארוחה בביתי. בלילה ישנו מכורבלים זה בזו כאילו כלום לא קרה, וארוחת הבוקר התנהלה באווירה קלילה.

     

    "אני חושבת שאנחנו לא מתאימים", פלטה לאוויר.

    "יפה, איך הגעת למסקנה הזאת?" שאלתי.

    "חשבתי כשלא היית פה", השיבה.

    "אני מסכים עם הקביעה שלך", עניתי.

     

    חייכנו זה לזו. משם זה המשיך לחיבוקים על הספה, ועוד קצת דיבורים. סקס כבר לא היה שם. פשוט לא נראה לי מתאים באותו הרגע, ויש גם את משחקי הכוח כמובן, מה אם היא תסרב? הצלחנו לסיים את זה כל כך יפה, אז למה להרוס הכל?

     

    ליוויתי אותה לתחנה מרכזית. ברכב בדרך התנגן השיר "I'm strong enough to live without you" של שֵר. כשקלטנו שנינו את תוכנו של השיר פרצנו יחד בצחוק, והיא אף פצחה בריקוד ספונטני במגבלות המושב וחגורת הבטיחות.

     

    חיכינו למונית השירות שתתמלא. נפרדנו בחיבוק ונשיקה. מי אמר שאין פרידות יפות?

     

    שחר מלר

     

    חזור למעלה
    פרידה מהבחורים הלא נכונים

    יצאתי לשוק בחורף, ולא היה לי כוח להתחיל קשר חדש, אז חשבתי שאולי עשיתי טעות. ואז הוא נכנס כבמטה קסם אל תוך חיי - הפיטר פן שלי.

     

    אחרי שמונה שעות במצטבר של ההיכרות הקסומה איתו, הבחור שאל אותי איך זה שאני לא יודעת שאני נסיכה ולמה אני לא מאמינה שמגיע לי. לא הצלחתי להבין מאיפה באה השאלה הזאת בכלל, הרי עם האקס אני תמיד התלוננתי שהוא לא יודע לתת. אולי בחרתי אותו דווקא בגלל שאני לא יודעת לקבל? ואיך הפיטר פן הזה בא לו משומקום, מכיר אותי פחות משבוע ומתחיל ללמד אותי להאמין שאני נסיכה.

     

    עוד שש שעות במצטבר במחיצתו ואני כבר מתחילה להאמין. שבועיים שלמים ואני לא מבינה איך תמיד הלכתי לפי רשימת המרי פופינס האישית שלי לגבי בחורים, והנה בא בחור שלא עומד בשום קריטריון שלי כמעט, והוא לחלוטין עושה לי את זה. 

     

    שלושה שבועות עוברים, פיטר פן עשה אבחנה מעניינת, שאני במשבר, ושבפעם האחרונה שהוא עזר למישהי במשבר היא ריסקה לו את הלב. כעבור כמה ימים הוא פשוט נעלם, עם מסר כתוב אחד: "אסביר כשאוכל".

     

    לא התחרטתי על שנייה אחת

    לא הזלתי אפילו דמעה אחת, לא שאלתי את עצמי מה ולמה, ובעיקר לא התחרטתי על שנייה אחת מתוך הקשר הקצר אך משמעותי הזה.

     

    פיטר פן היה סוג של מתנת פרידה, פרידה מכל הבחורים הלא נכונים.

     

    נטע סיון

     

    חזור למעלה
    פרידה מהתקווה?
    זה קרה כששתיתי את האייס-קפה: הפסקתי לקוות. זה לא שזה היה יום סגרירי ומעורפל. להיפך, זה היה יום בהיר עם שמש שעושה נעים בגב. המלצרית החיננית בבית קפה הגיעה תוך שניות עם האוכל שהזמנתי. אפילו מצאתי חנייה ממש קרוב. ובקלות. וברדיו השמיעו שיר אחד מהפסקול המלטף של הסרט "אבודים בטוקיו". הכל היה נכון כל כך. אולי, יותר מדי נכון. וזה מה שכרסם אותי. זה שמבחוץ הכל נראה טוב. אבל, לעזאזל, אני לבד. ובמקום להתמלא באנרגיות מכל האווירה המלטפת והנעימה הזאת. פשוט הרגשתי איך אני מתרוקנת שם. באלגנטיות. ועם פסקול רך ברקע.

     

    כמו שקט מוקלט. רק שאי אפשר ללחוץ על stop

    זה לא רק הדייטים האינסופיים שהוציאו ממני את האוויר. יש משהו בהתנהלות היומיומית של רווקה שפשוט כל הזמן במצב של "מקווה". אולי בעבודה החדשה אני אכיר איזה עלם חמודות? אולי בחתונה של חברה שלי? אולי בקורס רישום מתחילים שאני לוקחת כל יום רביעי? אולי ואולי ואולי. כל פעם, לכל מקום אליו אני הולכת, כל מסגרת חדשה שאני הולכת להתחיל, כל יציאה קטנה. תמיד מסתתרת מאחורי זה התקווה האינסופית והמכרסמת הזאת שאולי הפעם. רק הפעם (בבקשה). אבל כלום לא קורה. ברגעים כאלה אני מרגישה כמו בלון. בהתחלה כולי מלאה בחיוניות ומנופחת מתקוות ורדרדות. אבל בסוף זה מתפוצץ. אני חלולה. ומה שנשאר זה בעיקר שקט. שקט שהוא לא שלי. לא ממני. זה כמו שקט מוקלט. רק שאי אפשר ללחוץ על ה-stop של ההקלטה המעיקה הזאת.

     

    אחרי ששילמתי למלצרית את החשבון, קמתי בכבדות מהכסא, ביד אחת אחזתי בתיק שלי וביד שנייה אחזתי באייס קפה.

     

    נראה שעמיר לב טעה, אייס קפה עם קש לא מרפא זוועות.

     

    בינתיים, אני אוהבת אותי. תמיד.

     

    שירלי ס.

     

    חזור למעלה
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    כל מילת אהבה שנאמרה מאז מצמררת אותי
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים