העולם האבוד

"מועדון בית הקברות", סרטה היפהפה של טלי שמש שהשיק אמש (שבת) את לוח השידורים החדש של ערוץ 8 בכבלים, הוא סיפורו של עולם הולך ונעלם. זהו סיפורה של חבורת קשישים ירושלמים, כ-20 במניין, שנפגשים מדי שבת בבוקר בהר הרצל לשיח תרבותי-אינטלקטואלי. “האקדמיה של הר הרצל", הם קוראים לעצמם. על הנוכחים – שהעמידו להם יושב ראש, תקנון, ואף סדרנית המשתמשת במשרוקית כדי להרגיע את הרוחות – נמנים גם סבתה של הבמאית וגיסתה של הסבתא, שהן חברות ילדות עוד מפולין. הסרט נע, אפוא, מתיאור חנוך לויני של ההיוועדויות השבועיות של האקדמיה לבחינה של היחסים הטעונים שבין הסבתא והגיסה, אלמנות שתיהן.

אחד הדימויים הזכורים ביותר מהסרט הוא זה, שבו חולפים הקשישים, כיסאות פלסטיק בידיהם, על פני קברו של חוזה האומה. כמו מבקש הסרט להעיר על מקומה של אותה תרבות אשכנזית נכחדת, חובבת הסה ושילר, ביחס לפרויקט הציוני שהציב את הוויית הגולה בשוליו. בה בעת, זהו סרט על הזיכרון הנוכח של השואה – העובדה (שבתחילת הסרט מביאה לעימות משעשע בין הבמאית לגיסת סבתה) שהמפגשים נערכים דווקא בבית קברות, כמו היה זה סמל למי שהמוות מלווה אותם מאז ולמשך כל חייהם.

בתבונה רבה נמנעת שמש מלהפוך את כנס הקשישים השבועי לקוריוז אנתרופולוגי. אדרבא, בסופו של הסרט נדמה, כאילו כל מה שבא לפניו לא היה אלא אמתלה לווידוי הנורא שנושאת אז לנה, אותה גיסה, אישה שתלטנית ונוקשה, אל מול המצלמה. זו, כמסתבר, כדי שתוכל לרכוש לה השכלה באין מפריע, מסרה את בתה ובנה לבתי יתומים – בפולין וגם בישראל, ופנתה לקידום הקריירה המשפטית שלה. מזה 13 שנה אין לה כל קשר עם בנה, שעזב את הארץ, ואף להלוויית אביו לא הגיע. זהו רגע מטלטל, שמצולם חלקו כאשר המצלמה מציצה כמעט בהיחבא בשיחתן של הבמאית והקשישה, ובדרכו אף הוא מבטא את המחיר הרגשי התובעני שהיה להישרדות בשואה.

הסרט צולם משך חמש שנים, שבמהלכן הלכו לעולמם כמה מחברי המועדון, ובהמשך אף הועתקו מפגשיהם לבית דיור מוגן בירושלים. התוצאה היא יצירה מרגשת על מוות וזקנה, ובעיקר על תרבות, שהמקום המורבידי בו היא בחרה לשמר את עצמה אומר עליה בעצם הכל.