הכל נשאר במשפחה

ההצגה שהעמידה הבמאית, עדנה מזי"א, מצליחה ללכת על הקו הדק שבין הקומדיה לדרמה, כשהתפאורה היפה של אלכסנדר ליסיאנסקי, עם מעטה העלים בשלכת והמזח מאחור, מבטאת היטב את האווירה המלנכולית המסתתרת מתחת לפני השטח. בביצוע המשחקי, לעומת זאת, היא מדגישה את תחושת המשפחתיות החמה והמעיקה, שהמחזה דורש.

אוהד שחר ומיקי קם משכנעים בתור ההורים המסורים וקשי היום, ושירי גולן עושה תפקיד אנושי יפה ומורכב, בתור הדודה האלמנה. יואב לוי מצוין בתור האח הבוגר, סטנלי, וחני פירסטנברג מלאת חן, בתור בת הדודה היפה והנחשקת, נורה, אם כי לרגעים היא קצת לוחצת יותר מדי. לעומתה, דינה סנדרסון, בתור אחותה הצעירה, לורי, קצת חד־גונית וחסרת פלפל.

אבל מי ששומר על הגחלת הסיימונית הוא מיכאל מושונוב, שמגיש ביצוע דינמי ומקסים, בתור יוגשין הצעיר, שכל ההסתבכויות סביבו אינן עוצרות את חגיגת הנעורים המתפרצים שלו. לפני עשרים שנה בהבימה התפקיד הזה הקפיץ לתהילה את השחקן אבי חדש, וכעת נראה שמושונוב הצעיר הולך בעקבותיו, ובדרך גם דואג להחזיר לבמה את הקסם החמוץ־מתוק של סיימון במיטבו – לא סיפור עמוק ומשמעותי, אבל קצת צחוק וקצת כאב, והעיקר שהכל נשאר במשפחה.