התחקירים רק מסרסים

בבסיס הקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, עומדת הנחה כי ביכולתה להביא לתיקון ההפקרות שנחשפה במלחמה. אך אם נבחן את תרומת הוועדות שחקרו מלחמות בעבר, יתברר כי הן לא תרמו דבר לכשירות המערכת. ההיפך: בזכות עליונות מעמדן, הביאו ועדות החקירה לנזקים אדירים בדמים ובדם מבלי שהתכוונו לכך.

למרות הרכבה המרשים של הוועדה, לא היה אפילו אחד מהם שהפנה את תשומת הלב לכך שמקור ההפתעה כולו נוצר בידי צה"ל. הם גם לא הבהירו שצה"ל התעלם מההגנה כצורת קרב משלימה להתקפה. זאת למרות שהיה ידוע כי מאז נכבשו חצי האי סיני ורמת הגולן, ועד מלחמת יום כיפור - לא בוצע ולו תרגיל הגנה אחד. משנאלץ צה"ל לתפקד כמגן, הופתעו אנשיו מאי מוכנותו. הביצועים הגרועים בקרב שיקפו את אופן הכנת הכוח הצבאי באימונים.

חברי הוועדה יצרו תחושה כי מעתה ואילך הכל יהיה בסדר. הם תרמו להשרשתה ולהגברת נזקיה של השיטה הקלוקלת בהכנת צבא למלחמה, וחמור מזה - בשיקום הצבא על סמך הלקחים.  

הצבא לא מוכן למלחמה

אילו היו מפנים את מאמצי החקר לבחינה שכזו, היה מתבהר כי המציאות הרעה שחברי הוועדה הקודמת ניסו לשנות - רק התעצמה בקלקוליה ובנזקיה. אלא שמכובדים אלה העדיפו להתמקד כמו קודמיהם בגופם של מקבלי ההחלטות, ללא הבנה כי המקור לרעה הפוקדת את ישראל מאז הקמתה נעוץ בהיעדר הכנה נאותה של צבא למלחמה. 

ועדת כהן השרישה עוד יותר את מקור המכשלה והעמיקה אותו עוד יותר מקודמתה. הסוגיה הקובעת את כשירותם של הגייסות ואופן תפקודם, ובחינת החלטות הדרג המדיני כלל לא נבחנו כראוי. ראיה לכך היא, כי מאז פרסום מסקנותיה לא ההינה ממשלה בישראל לגייס את מלוא העוצמה הצבאית לסיכול איום. בין אם המדובר באיום עתידי, כל שכן בירי על עיר הבירה, ירי טילים, והרג אזרחים בתוככי המדינה. ראיה נוספת: תוכניתו של שר הביטחון דאז אריאל שרון לפינוי צה"ל מלבנון תוך חודש (נובמבר 1982) נגנזה, ובמקומה ניהל צה"ל מלחמת התשה ארוכת שנים עד בריחתו ממנה.

עוד חוזר המחדל

במלחמת לבנון האחרונה ניכר תפקוד ירוד ובלתי נסבל במערכת הפיקוד והשליטה. ניכר גם שילוב לוקה בקרב בין-חילי בין-זרועי (יבשה ואוויר). בנוסף, המודיעין הטקטי לקה בחסר מבחינת איכות, כמות וזמן. גם תפקודה של המערכת הלוגיסטית היה לקוי. לקחים אלה זוהו כבר במלחמת ששת הימים, אך חזרו על עצמם במלחמת יום כיפור. הם בלטו שוב במלחמת לבנון הראשונה, ומשלא טופלו, פגעו אנושות בכוחותינו במלחמה האחרונה. מה שמלמד כי בהישנות הלקחים ממלחמה לבאה אחריה, אין צורך בוועדת חקירה לאתר אשמים. הללו הנציחו את כשלי קודמיהם, שהוכפלו כתוצאה משיפור באיכות לחימת האויב.

גם אדם מן השורה, לא כל שכן חבר ועדת חקירה, אמור לדעת כי היעדר אחריות אישית בשגרה ובחירום מונע תפקוד תקין של ארגון. אך למרות היעדרותה של האחריות האישית בישראל, העניקו ועדות החקירה גושפנקא לחסרונה. בעצם הטלת אחריות אישית ונקודתית, הן שללו את זכות קיומה ומימושה ביום-יום, עד למחדל הבא. לגביו, תסמן הוועדה הבאה את האחראי לכשל, וחוזר חלילה.

כלומר, במודל ההתייחסות הלאומי לאחר אסון, מובטח כי הקמת ועדת חקירה ממלכתית או ועדת בדיקה תמשיך לשתק ואו לסרס את מנגנוני הבקרה בממסד, ובכך תהווה מכפיל נזק כקודמותיה. מבקר המדינה יחשוף ליקויים, שזולת כותרות בעיתון לא יתרמו ולא כלום, מה שיבטיח כי ממלחמה זו - כמו מקודמותיה - נצא מעט יותר חלשים, והרבה יותר מותשים. 

הכותב הוא תת-אלוף (מיל')