שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    למה לשמור בסוד את הפנטזיה על בת השכן

    איתן לא מתכנן לממש את הפנטזיה, הוא חי באושר עם קרן אשתו, ובכל זאת הוא לא מגלה לה מה עובר לו בראש. הדעות הפילוסופיות בדבר הדמיון נעות בין גינוי מוחלט לבין שבחים מפליגים, בין הגדרת הדמיון כחולשת הדעת לבין הגדרתו כחוויה משחררת. האם אפשר לנתק בין הדמיון למציאות?

    איתן חי חיים שלווים ומאושרים עם קרן אשתו. הוא לא מעלה בדעתו את האפשרות שאולי אי פעם הם ייפרדו. הוא אוהב אותה, רוצה וחושק בה. אבל, יום אחד, הוא מוצא עצמו מפנטז על סקס עם הבת הסטודנטית של השכן. הוא לא מתכוון לממש את הפנטזיה הזו, כי הוא יודע לשים גבול בין דמיון למציאות, ובכל זאת הוא שומר על הפנטזיה שלו בסוד מפניה של קרן. למה בעצם? מה פסול בפנטזיה על בגידה שלא תתממש לעולם? אם יש אצלו הבחנה ברורה בין פנטזיה למציאות, מדוע המציאות עלולה לספוג מכה קשה בגלל הפנטזיה?

     

    הדעות הפילוסופיות בדבר הדמיון נעות בין גינוי מוחלט לדברי שבח בלתי מסויגים, בין הגדרת הדמיון כחולשת הדעת לבין הגדרתו כחוויה משחררת. קשה להאמין, נוכח מגוון כזה של דעות, שכל אותם פילוסופים מתכוונים לאותו דבר.

     

    הדמיון, כתב אלמוני בן המאה ה-14, הוא כושר נחות של הנפש, בדומה לחושניות ובשונה מהתבונה והרצון. ברוח זו, מתאר ברוך שפינוזה (1632-1677) את הבדיה. בדיה, הוא כותב, היא עניין שאנחנו מבינים בבירור שאינו קיים כפי שאנו חושבים עליו, ולכן אינה אפשרית אלא במצב של חוסר דעת. "אילו הבינותי אותן באמת (את הנמנעוּת וההכרחיוּת שבמציאות - א.ב.ז) לא הייתי יכול לבדות עוד דבר..."

     

    החינוך של היום עשה צעד משמעותי, אם כי חלקי, בכיוון ההפוך. הדמיון הוא ערך חינוכי חשוב, אבל לא מספיק חשוב בהשוואה לחינוך לחיים שמבוסס בעיקרו על שתי רגליים שעומדות איתן על קרקע המציאות. מחנכים אותנו היום להתחבר אל המציאות ולא להתנתק ממנה לפעמים, כמתבקש על פי טבעו של הדמיון.

     

    החופש הוא היכולת של התודעה להתעלות מעל לטבע

    מנגד, יש פילוסופים שיוצאים מגדרם כדי להלל ולשבח את הדמיון. החופש, לדעתו של ז'אן-פול סארטר (1905-1980), הוא היכולת של התודעה להתעלות מעל לטבע, והדמיון הוא יכולת כזו. "כדי לדמיין, התודעה חייבת להיות חופשייה מכל ריאליות ספציפית". הדמיון הוא דווקא תוצאה של מודעוּת לקיים, מודעות שמאפשרת לתודעה החופשית לבדות את ה"לא קיים".

     

    הרברט מרקוזה (1898-1979) טוען טענה דומה. היכולת של הדמיון ליצור את הבלתי מציאותי, את החדש לגמרי, היא הצהרת העצמאות של האדם. האדם המדמיין מודע למציאות, אבל אינו משועבד לה. הוא יוצר את מה שאין במציאות מתוך הכרתה ותוך התעלות עליה.

     

    אבל, גם המגנים וגם המשבחים מתארים את הדמיון כניתוק מהמציאות. מצד אחד, הוא לא מצליח להתחבר אליה, ומצד שני הוא מטפס מעליה.

     

    מה קורה כשהיא יורדת במדרגות והוא עולה?

    כמו שקורה בדרך כלל במצב של שתי דעות מנוגדות, התשובה מצויה באמצע. הדמיון הוא אכן סוג של ניתוק מהמציאות, אבל יש לו טבע של אפשרות ריאלית.

     

    הדמיון, כותב אריסטו, הוא דימוי שמתעורר בלבנו בעקבות תחושה של דבר מה במציאות. הוא תוצאה של המציאות, אבל חופשי מתכתיביה. אין בו מחויבות לסבירות, דיוק, אמת והגיון. מה זה אומר בתכל'ס?

     

    איתן חושש לחשוף את הפנטזיה שלו בפני אשתו משום שהוא מודע לכך שהפנטזיה אינה מנותקת לגמרי מהמציאות. הפנטזיה התעוררה בעקבות תכונותיה הריאליות של בת השכן, והיא גם נראית כניתנת למימוש. העובדה שאיתן משאיר את הפנטזיה מחוץ למציאות אינה מבטלת את הריאליות שבה.

     

    יתר על כן, החיבור בין הפנטזיה של איתן למציאות יכול לבוא לידי ביטוי ממשי גם בלי שהוא מממש אותה. ייתכן שעיניו פולשות אחרי בת השכן בכל פעם שהיא יורדת במדרגות והוא עולה, ואולי הוא מסמיק, או מתחיל לגמגם. וייתכן שהלב שלו פועם בחוזקה בכל פעם שאשתו שולחת אותו להביא סוכר מהשכנה.

     

    בריאן דלטון הורשע בגלל יומניו הבדויים

    זה היה כיוון המחשבה הכללי של שופטיו של בריאן דלטון. דלטון, אמריקאי בן 22, כתב לעצמו יומנים בדויים על יחסים ארוטיים סאדו-מזוכיסטיים עם קטינים, בנים ובנות. הוא לא הראה את היומנים לאף אדם אחר, אבל אימו מצאה אותם והעבירה לידי הרשויות, שמיהרו להעמידו לדין בגין כוונות פדופיליות. דלטון הורשע מבלי שנטען בבית המשפט שיש איזה יסוד של אמת ביומניו הארוטיים. בפועל, הוא הורשע בגין דמיונו.

     

    ומדוע סרט בדיוני מצליח לעורר בנו רגשות עזים? מדוע אנחנו בוכים בסרטים עצובים? אנחנו יודעים מראש שהסרט מספר סיפור שלא היה ולא נברא, שהאנשים בו הם שחקנים שלא כואבים ולא בוכים באמת, ועדיין הם משפיעים עלינו כאילו הכל אמיתי. הסיבה היא אותה סיבה. הסיפור הדמיוני והגיבורים הדמיוניים נתפסים כעלילה וכאנשים אפשריים במציאות.

     

    תירוצים תכופים להביא סוכר

    הפילוסוף האמריקאי בן זמננו אלן ווייט מסכם את גישת האמצע במשפט הבא: "לדמיין משהו זה לחשוב עליו כעל אפשרות של קיים באופן כזה". הדמיון אינו מתאר בהכרח מצבים אפשריים במציאות, אלא מצבים שהאדם המדמיין מסוגל לחשוב עליהם כאפשריים. דמיון הוא אשליה על האפשרי.

     

    אדם עני, השוקע במחשבה על עושר פתאומי, מתייחס אל העושר הפתאומי כאל אפשרות גם כשהוא יודע שהעושר הזה בלתי אפשרי לגביו. העובדה שהעושר הזהבלתי אפשרי מעודדת אותו לחשוב עליו כעל אפשרי.

     

    אנשים צמאים במדבר מרבים לדבר על שתייה של משקה צונן. הדיבור על שתייה דמיונית, של משקה דמיוני, מצייר בפניהם את המצב הדמיוני הזה כמוחשי ואפשרי יותר. וכך, גם קנייה בפועל, במחיר אפסי, אם בכלל, של בית וירטואלי באינטרנט, בכפר וירטואלי. הבית הווירטואלי אינו מקדם במאום רכישה של בית אמיתי, בכפר אמיתי, אך הוא מצליח להציג את ההזיה עליו כאפשרית יותר.

     

    ומה עם איתן? איתן לא ישכב עם בת השכן, אבל הוא נהנה לחשוב לעצמו שזה אפשרי. המחשבה על האפשרי, החיבור הקטן הזה אל המציאות, יכולים לפגוע באשתו.

     

    • ניתן לשלוח לאבינועם אימייל בנושאי דילמות של רגש ומוסר. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דמיון הוא אשליה על האפשרי
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים