היתה שם

המעריצים לא באמת מכירים את האדם שהם מעריצים, הם פשוט מדביקים לו תכונות שהיו רוצים שיהיו לו. גם אם הם פגשו אותו כמה פעמים, מערכת היחסים העיקרית תתנהל בתוך הראש שלהם. איך אני יודעת? כי הייתי שם

בניגוד למה שאתם אולי חושבים, "הערצה" היא מושג יותר חמקמק ותובעני משליחת SMS עם הספרה 3. בשלב כלשהו של חייהם (ולרוב בגיל שבו עדיין מפוצצים חצ'קונים), לפחות 90 אחוז מבני האדם נורא אהבו איזו להקה או נתנו נשיקת לילה טוב לפוסטר שנתלש מעמוד האמצע של "ראש 1". זה הפרה להם את הדמיון, נתן להם השראה, עזר להם לגבש את הזהות העצמית. זה היה ונשאר בגדר פנטזיה, והכי חשוב - זה עבר להם.

אצל האחוזים הנותרים זה הופך מתחביב משעשע לכוח המניע מאחורי כל פעולה פשוטה. הם מדברים, חושבים ומבזבזים כסף רק על מושא ההערצה שלהם. הם לא באמת מכירים את האדם שהם מעריצים, הם פשוט מדביקים לו תכונות שהיו רוצים שיהיו לו. גם אם הם פגשו אותו כמה פעמים ואפילו אם הוא זוכר איך קוראים להם, מערכת היחסים העיקרית במקרה הזה תתנהל בתוך הראש שלהם. איך אני יודעת? כי הייתי שם.

האובססיה שלי התחילה בגיל 12, לפני כמעט 13 שנה, ונמשכה בערך חמש שנים. למרות שמושא ההערצה שלי היתה מלכת הילדים של העשור הקודם, והיו לה יותר מעריצים ממה שיש היום לכל כוכבי "השמינייה" יחד, הצלחתי איכשהו להתקרב אליה. לא במובן הטיפוסי, היומיומי, שבו בני אדם בוגרים ונורמאלים היו משתמשים כדי להגדיר "התקרבות".

אם לדבר במונחים של עולם ההערצה, הפכתי למעריצה האהובה עליה. הקשר שלנו כלל את כל מה שמעריץ יכול לחלום עליו: מפגשים תכופים, במסגרתם היא עצמה דאגה תמיד להשאיר את השם שלי בכניסה לכל אולפן טלוויזיה, הצגה או מופע. היו טלפונים, גם מצידה. הייתי אצלה בבית. את החתימות שלה היא נתנה לי בכזו נדיבות, שיכולתי לרצף איתן מחדש את הבית.

בקיצור, היא היתה הרבה יותר מהוגנת כלפיי, היא היתה מדהימה. אלוהים יודע למה, שכן עד עצם היום הזה אני תוהה איך היא סבלה את הילדה התובענית, הזעופה וכפוית הטובה שהייתי אז. שום דבר לא הספיק לי, תמיד דרשתי עוד. כעסתי עליה שאף פעם אין לה מספיק זמן אליי, כתבתי לה מכתבים מרירים, השארתי לה הודעות מגעילות. וזה לא בגלל שהייתי כזה בנאדם רע, כמו שהייתי ילדה מתוסכלת וכאובה, כלואה במעגל אינסופי של ריקנות וניסיונות נואשים, דרכה, למלא את החלל.

לבסוף קרה לי הפלא הכי גדול שיכול לקרות לאדם במצבי: שלא במודע, עשיתי משהו שאילץ אותי להתנתק ממנה סופית. משם, הדרך לטיפול, למערכות יחסים מאוזנות ולגיבוש זהות עצמית שאינה כוללת אף אחד אחר מלבדי, היתה קצרה למדי. לפני חודשיים, בתום שנים של דממה, חידשתי איתה את הקשר. למרות שהיא עדיין אחת הנשים הכי מפורסמות בביצה הקטנה שלנו, ואני עדיין לא, היא הסכימה כמעט בשמחה. בפעם הראשונה יכולתי להסתכל לה בעיניים ולראות אותה. לא את הקולב הבלונדיני והנוצץ עליו נהגתי להשליך את החסכים הפסיכולוגיים שלי, אלא את הבחורה המוכשרת, המשעשעת, הקצת מוטרפת והמאוד אינטליגנטית שהסתתרה שם כל השנים.

רק מעטים מהמעריצים מצליחים לאסוף את מידת המודעות העצמית וכוח הרצון שדרושים כדי להיפלט ממעגל התסכול והריקנות הזה. ולמרות הכל, הם אלה שמספקים לצביקה הדר את אפקט הצרחות בניצנים, מוודאים שרן דנקר יקבל תפקיד ראשי בפסטיגל ושנינט תישאר מאמי.

יובל אברמוביץ' איתר השבוע קומץ מעריצים נחושים במיוחד, כפי שתוכלו לקרוא בגיליון החדש. את הגמילה מההערצה הם יצטרכו אולי לעבור בכוחות עצמם, אבל המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא למשוך אותם, פעם אחת לשם שינוי, למרכז התמונה.

חגית גינזבורג

כתבת ומעריצה בדימוס

פנאי פלוס מגיע אליך עד הבית להזמנת מנוי: 1-800-38-91-91