שתף קטע נבחר
צילום גבי מנשה

מה היתה מורן עמית ז"ל כותבת לחג האהבה?

אתמול לפני חמש שנים נרצחה ב"יער השלום" בירושלים מורן עמית, בת 25, סטודנטית למשפטים ופעילת שמאל נמרצת, שניהלה את פורום סינגלס. חברתה יעל דורון לוקחת אותנו למסע מצמרר של לינקים בעקבות הודעותיה של מורן בפורום

בספטמבר 2001 פנתה אלי ריקי כהן, מנהלת הקהילות של ynet, ושאלה אם אני רוצה להתארח בשבועיים הקרובים בפורום סינגלס, לרגל ראש השנה ותקופת החגים, שמכניסים את הרווקים והרווקות לדכאון ולחץ לקראת ארוחות החג המשפחתיות והשאלות של הדודות. ההזמנה להתארח בפורום הרווקים לכבוד החגים התרחבה להזמנה לפתוח פורום משלי - פורום פסיכולוגיה.

 

כך הפכתי "קולגה" של מורן עמית, מנהלת פורום סינגלס. מורן היתה סטודנטית למשפטים באוניברסיטת חיפה, רווקה דעתנית בת 25, מפחידה במהירות הדיבור ובמוח החריף שלה. חיש מהר מצאנו את עצמנו חברות בלב ונפש, והיינו מבלות לילות ארוכים בשיחות אייסיקיו אינסופיות.

 

בתור בחורה צעירה, טורפת בחורים, שמסיימת מערכות יחסים ממש מעט אחרי שהיא מתחילה אותן, היו למורן דעות נחרצות ואמירות מדהימות ועמוקות על אהבה, רגשות ויחסים. אף תשובה בפורום שלה לא היתה סתמית, וכל כתיבה שלה היתה מנוסחת בצורה מופלאה והכילה אמיתות, תובנות וכמות נדיבה של חוש הומור ועוקצנות.

 

ראתה במה שהיא עושה שליחות

היינו מנהלי פורומים טריים, שהמציאו את השיטה תוך כדי תנועה. יש כל מיני סוגי של מנהלי פורום. מורן היתה מנהלת עם חזון: היתה לה אידיאולוגיה ברורה לגבי השאלה איך צריך הפורום שלה להיראות, היא לא התביישה לקדם ערכים חינוכיים כמנהלת פורום, וראתה במה שהיא עושה שליחות.

 

פגשתי אותה פנים אל פנים רק פעם אחת. זה קרה כמעט שלושה חודשים אחרי שהכרנו וירטואלית, במפגש הדרכה של מנהלי הפורומים באתר. התרגשנו לפני הפגישה ממש כמו לפני דייט. מורן היתה החברה הראשונה שמצאתי ברשת. למרות שאהבתי אותה מאוד, והתחברנו מצוין במאות השעות שצ'וטטנו, שתינו חששנו שה"קסם" יתפוגג כשניפגש פנים אל פנים. המעבר מקשרים וירטואליים למציאות לפעמים מכאיב ומאכזב. ברשת הרגשנו לגמרי "אחיות תאומות", אבל היא היתה צעירה ממני בכמה שנים טובות, רווקה, שעדיין מחפשת עתיד תעסוקתי וזוגי, בעוד אני כבר הייתי פסיכולוגית, נשואה ואמא לשניים. לא היה מובן מאליו שזה יתחבר. בסופו של דבר החששות התבדו ברגע שמבטינו נפגשו. נשארנו חברות מאוד טובות, גם מחוץ לרשת.

 

מורן היתה שמאלנית פמיניסטית פעילה ונמרצת, ואת מעט הזמן הפנוי שהיה לה, בין עבודה ללימודי משפטים, הקדישה להפגנות ועצרות בעד השלום. חודשיים אחרי הפגישה הראשונה שלנו מצאנו סופסוף תאריך למפגש נוסף, בחופשת הסמסטר של מורן, אבל יום לפני כן אירע הסוף הנורא. כמה טראגי, שדווקא היא נרצחה על ידי חבורת נערים  ערבים, ב"יער השלום" בירושלים.

 

איזו אשה היא היתה גדלה להיות?

בשבוע הבא נחגוג את חג האהבה. אני חושבת לא אחת על מורן, איזו אשה היא היתה גדלה להיות היום, אילו רק היתה עדיין איתנו? יכולה לדמיין אותה כותבת כאן באתר טורים מרגשים וסוחפים, כי בוודאי היתה ממשיכה להתפתח ככותבת אינטרנטית משובחת. מתלמידה מצטיינת היתה הופכת בוודאי לעורכת דין מפולפלת. ובתחום האהבה... אח, איזה פספוס לעולם שהיא הלכה מאיתנו!

 

מהמקום בו היא נמצאת היום היא בטח קצת צוחקת על הרשימה הזו. כי למרות שבלבה פנימה היתה לגמרי רומנטית, אני לא בטוחה שהיא היתה מסכימה שאכתוב עליה רשימה כל כך מתוקה ואוהבת. הנה טקסט שכתבה מורן בעצמה על אהבה, באחת התשובות שלה בפורום:

 

"הזה המקולל" / מורן עמית  

רבות כבר נכתב כאן על "זה", המרכיב הסודי של ההתאהבות, מה שלא ניתן להסבר מדוייק במילים, הניצוץ המכונן של כל קשר: "יש לו את זה", "יש לה את זה"... "זה" מורכב מחומר נפץ פלסטי, מזיקוקים, מרעידות אדמה וצונמי, ואני האחרונה שתטיל ספק בקסם שלו, או בחשיבות שלו.

 

אבל רבותי, "זה" הוא עניין מאוד בעייתי. הוא מסוג הדברים שעושים מספיק רעש כדי שנוכל להסתיר מאחוריו כל מיני בריתות מאוד לא קדושות, אלף פחדים ושקרים קטנים. "זה" מצלצל מספיק חזק כדי שנוכל להחריש מאחוריו כל מיני כשלים ועצלנויות, אמונות תפלות ובריחות. 

 

"זה" מופעל לעיתים קרובות, ובאופן מצער, ביחס ישיר למופרעויות שלנו: התאהבות במי שאינו מושג, התאהבות במי שתמיד משאיר אותנו לא מסופקים, במי שמפחיד אותנו, התאהבות בהתאהבות, הישארות עם מי שלא מאתגר אותנו ובריחה ממי שכן. וכיוון שאין עבורו מילים, "זה" נשאר בלתי מפוענח, יוצר מראית עין של חוק טבע. "זה" יכול לאמלל אותנו שנים, להיות מופעל לעולם כך שייכבה ברגע שיש סיכוי שנאהב, או שיידלק במקומות הלא נכונים.

 

"זה" מתעלם מהאמת הקטנונית של קשר: שהוא מבוסס על חומרים אפורים בהרבה, על יום-יום, על שגרה, על פרטים קטנים, ובעיקר - מכך שקשר בנוי מחברות עמוקה של אדם קודם כל עם עצמו, ואחר כך עם האחר (שזה דווקא לא אפור ולא קטן, אלא משהו מלא השראה ועבודה קשה).

 

"זה" מאפשר בריחה מהעובדה שהתאהבות לא תלויה לחלוטין ורק בבן הזוג. כן, מה ששמעתם: באיזשהו מקום התאהבות באה כתוצאה מהחלטה. מפני שלא משנה כמה מקסים האדם שיושב מולנו, כמה הוא שנון ונבון, חכם מצליח ויפה, ברגע מסויים, שאי אפשר לחזות מראש, נעשית החלטה להתמסר לו, להכיר בכך שהוא חד פעמי, שלא יבואו עוד הזדמנויות עם האדם הזה, המיוחד האחד והיחיד. אנחנו נעשים מוכנים להודות בכך שהאפשרות שיעבור על פנינו וכלום לא יקרה מאוד מטרידה אותנו. ומרגע שנעשית ההחלטה, מתחיל ריקוד קטן עם עצמנו: מחשבות על האובייקט, עיסוק בו, בציפיות שלנו, בכמיהות שלנו, ויתור מבלי משים על המגננות שלנו. פתאום אנחנו מבולבלים קצת, וקצת חוששים, וכמהים ועורגים ומתגעגעים, ונמשכים. והתוצאה הסופית: מצלצל הגונג, ובינגו - יש התאהבות, ממנה כבר אפשר הלאה. בשביל אהבה אדם צריך להיות מוכן לדבר עם עצמו לא מעט. מי שמחפש שיעשו לו את "זה", מסתכן בפאסיביות, מוותר על האחריות שלו לעצמו, מחליף פרפרים בבטן תמורת פטיש בראש. 

 

הרבה מדי אנשים שאני מכירה מעדיפים לחפש את מי שיעשה להם את "זה" מבלי לחשוב מה הם בעצם מבקשים, ואיך ישיגו אותו, וממה הם באמת מפחדים, מבלי לחשוב מה היו עושים לו היו מוצאים אותו.

 

יש לי חשבון ארוך עם כל תעשיית ה"זה", עם הוליווד וספרות המטוסים, עם הכרומו והסיליקון, אפילו עם שייקספיר (לא כולל כמה מהומות רבות על לא דבר), עם הטלנובלות וכל השטויות שאנחנו מוכנים לקנות במקום לקרוא את מי מפחד מוירג'יניה וולף. ובכל פעם שידיד שלי מספר לי שהוא לא בטוח שמישהי עושה לו את "זה", אני מצטערת קצת בשבילו, בשבילנו.

 

הפאנצ' ליין אופטימי, כי אמריקה גם נתנה לנו את מה שהוא בעיני תחילת דרך חדשה: בחוקה כתוב שם, דיו על גבי קלף שלכל אדם יש הזכות לחפש את אושרו. לחפש, לא בחיוב למצוא. הלוואי ויותר מאיתנו יתחילו באמת לחפש, הלוואי שנפסיק לשבת ולחכות שהילד העירום עם הקשת ימצא אותנו.

 

- התפרסם ב-13.8.2002 בפורום סינגלס  

 

 

  • יעל דורון היא פסיכולוגית ומטפלת אישית וזוגית.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רויטרס
מורן היתה רומנטית, אבל היא בטח היתה קצת צוחקת על ההתמרחות הזו
צילום: רויטרס
יעל דורון. למשלוח אימייל הקליקו על התמונה
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים