כמו מלאך היא הופיעה לה משום מקום
אתם בטח חושבים שאי אפשר להכיר מישהי רצינית במועדונים, אבל עובדה שכך קרה; כולם נעצרו, המוזיקה הפסיקה, ופתאום היא הופיעה. הכל מסביב היה שחור, ורק היא היתה מוקפת במעין הילה בוהקת. איזה כיף זה להתאהב
לא איכפת לך מכלום, פתאום אתה שוכח מחברים, משפחה. לא איכפת לך מכסף, מתהילה או מה-s550 החדשה שיצאה. אפילו ה-32D של השכנה מלמטה כבר לא מעניין אותך. הדבר הכי חשוב, וכנראה גם היחיד, הוא האהבה שלך.
איזה יפה היא, אתה לא יכול לעזוב אותה אפילו לרגע אחד. כל היום אתה חושב עליה, מדמיין אותה, מייחל כבר לרגע שתראה אותה, תרגיש אותה, את הנשימות שלה על הפנים שלך כשאתם כל כך קרובים זה לזו. להרגיש את מגע גופה הרך את השפתיים המלאות האלה שלה נוגעות בשלך כמו שרק הן יודעות לגעת. להרגיש את חום גופה כשאתם נכנסים למיטה ערומים והופכים לאחד.
איזה כיף זה, נכון? אתם יודעים מה אפילו יותר כיף? כשזה נמשך לנצח. אבל מה לעשות, צריך להתעורר מתישהו למציאות. טוב, לפחות היה לי את זה במשך שנתיים, גם זה משהו, לא?
רוצים לדעת למה זה נגמר? את האמת, גם אני. אבל לפחות אני יכול לספר לכם איך זה התחיל. אז ככה: אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה, ממש כמו בסרטים. זה היה במועדון שהייתי יוצא אליו קבוע כל שבוע בימי שישי. אני יודע מה כולכם חושבים עכשיו – אתם בטח חושבים שבחיים אי אפשר להכיר מישהי רצינית במועדונים, כולן שרמוטות. אבל עובדה שכך קרה, כולם נעצרו, המוזיקה הפסיקה, ופתאום היא הופיעה. הכל מסביב היה שחור, ורק היא היתה מוקפת במעין הילה בוהקת.
לא יכולתי לזוז, לנשום. הייתי משותק
אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, לא יכולתי לזוז, לנשום. הייתי משותק. כמו מלאך היא הופיעה לה משום מקום. לא יכולתי לגשת לדבר איתה מרוב התרגשות, ואני לא ביישן או משהו כזה. להפתעתי עינינו נפגשו, והעיניים שלה שידרו לי בדיוק את מה שרציתי. כך היה במשך חודשיים, רק מבטים. כל שבוע חיכיתי ליום שישי, רק שיגיע הרגע, כדי שאוכל לראות אותה. אחרי חודשיים החלטתי שזהו, אני חייב לדבר איתה, זה עכשיו או אף פעם לא.
אלה היו השנתיים הכי יפות בחיים שלי. התראינו כל יום, כל היום, ועדיין לא נמאס. איזה כיף זה, אה?
ברור שהיו לנו ריבים, כמו בכל מערכת יחסים בריאה, אבל לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו. עברנו הרבה יחד, היינו יחד בדרום אמריקה, היינו בחו"ל גם כל אחד בנפרד לתקופה של ארבעה חודשים והתגברנו גם על זה. היו לנו הרבה עליות וירידות ביחד, אבל האהבה העצומה שהיתה ביננו תמיד חיזקה אותנו ושמרה עלינו יחד.
ידעתי שזאת הבחורה שאני רוצה להקים איתה משפחה
זהו, ידעתי שזאת הבחורה שאני רוצה להקים משפחה איתה להזדקן איתה, להיות איתה ורק איתה לכל החיים. עברנו לגור יחד בתל-אביב, ותנחשו מה קרה? אחרי חודש נפרדנו. למה? לא יודע, אל תשאלו אותי. תמיד חשבתי שהאהבה יכולה לנצח הכל את כל הקשיים, את כל המכשולים וכל הרע שבדרך, אבל נראה שלא.
אני כבר שנתיים פלוס אחרי הפרידה, ועדיין לא מצליח לשכוח להדחיק לעבור הלאה. כבר אהבתי לפניה ואהבתי אחריה, אבל שום דבר לא מתקרב אפילו לעוצמה ההיא, לתשוקה שהרגשתי איתה.
אומרים שאהבה חדשה מרפאת אהבה ישנה, שאחר כך צוחקים על זה. אבל מה אם האהבה כל כך גדולה ועצומה, לא עוד אהבה כמו כל שאר האהבות שבדרך? מה אם זאת האהבה של החיים, האמיתית, לא משהו שבא והולך, אלא אהבה שבאה ונכנסת כל כך חזק בפנים, כל כך יפה, כל כך תמימה וטהורה, אהבה שגורמת לך לרצות למות למענה (לא לדאוג, אני לא על סף התאבדות), אהבה כל כך חזקה שהיא פשוט לא עוזבת, אלא נשארת איתך לכל החיים, פשוט לא מוכנה לעזוב מה אז? אה?
בכל מקרה לה יש חבר כבר שנה ומשהו. הם חיים יחד בתל-אביב, אני נמצא בניו-יורק, מנסה להתקדם בחיים, עובד קשה, חוסך קצת ג'ובות, לא מצליח להחזיק בקשר עם בחורה יותר מחודש. וזה לא שאני לא נותן להן הזדמנות, אני לא משווה אותן אליה. זה רק הלב שפשוט לא מוכן לשחרר ולשכוח.
טוב, לפחות יש לי אהבה שאף פעם לא תאכזב אותי או תיעלם לי, תמיד תקבל אותי כמו שאני, בלי תנאים ושאלות. אהבה שתהיה לצידי לנצח. חולה עלייך, אמא!
האימייל של ג'ון דו
