ספר: שעשני כרצונו - האידיאל הפך למלאך מרופט

אשה דתייה, צעירה ויפה, קובעת פגישה עם עיתונאית ידועה ומספרת לה על רב שהתעלל בה נפשית ומינית. הרב, מתברר, הוא לא רק דמות ציבורית חשובה, אלא בעלה של אישה יקרה ביותר לשתיהן – אחותה של האחת, וחברתה הטובה לשעבר, אהובת נפשה של האחרת. זוהי נקודת הפתיחה, והמנוע העלילתי של ספרה החדש של יעל משאלי.

במבט ראשון יש בהחלט מקום לאנחה קטנה. לכאורה מדובר פה ברכילות אקטואלית, שלבשה כסות ספרותית כדי לבצע את זממה. עוד קטילה סטנדרטית של הציבור הדתי. אלא שבמבט נוסף, מסתיר בתוכו הספר הקריא והזורם הזה יותר מכך - דיאלוג כן ועצוב עם החברה הדתית ורעיונותיה המכוננים.

הספר מסופר בשלושה קולות. הקול הדומיננטי ביותר הוא של אור, לשעבר אור-יה, העיתונאית החוקרת. זוהי הדמות שעולמה הפנימי מטופל ומסופר במלאות הרבה ביותר. הקול השני הוא קולה של תפארת - צעירה כבת 30, דתייה בעבר ובהווה, שכמו אור, גם היא בעלת "נטיות הפוכות" כפי שאהבת נשים לנשים מכונה בציבור הרבני, ובשל כך יחסיה עם עולמה הדתי מורכבים, שבורים וטרגיים.

הקול השלישי, החלש ביותר - גם בנוכחותו וגם בעומק ושלמות עיצובו - הוא קולה של ברוריה, אשת הרב. ברוריה היא הנערה המוכנה להקדיש את חייה לאידיאלים נשגבים, ואחרי נישואיה מוחקת את עצמה טוטאלית לטובת בעלה, שהפך למייצג המכוער של מה שהיה פעם עבורה נקי וטהור.

הדוסית המושלמת - מציאות או פנטזיה?

בספר משאלי "משוחחת" עם הדמות הזו, ה"דוסית המושלמת" שכל כולה רצון ושאיפה למוחלט, לאלוהי, לטוב ולישר. זו שהיצר האנושי והרוע זרים לה. האם היא דמות אמיתית או פנטזיה? האם היא סטריאוטיפ או שהיא אכן קיימת? אני מכירה כמה וכמה נשים שיש בהן מתכונותיה של ברוריה: הסגפנות, הוויתור, ההשתקה, והדיכאון הסמוי. ועדיין, ברוריה של משאלי, אשת הרב החשוב ר' מאיר, היא לא דמות אנושית באמת. היא "דונה אידיאלה" - מחוז בלתי מושג.

אהבת האשה לאשה, הכמיהה של אור העיתונאית לברוריה המושלמת ויראת השמים, היא מטאפורה שבה משתמשת משאלי לבדוק את הצורך שלה בדמות כזו, שלאורה התחנכנו באולפנא, אי אז, כמודל חיקוי, כמכוננת זהות. משאלי מנסה להבין את ברוריה, לגלות את הקסם שהילכה עליה פעם, ובתהליך ארוך היא מצליחה להיפרד ממנה. אך תהליך הפרידה, כך מתברר, יכול להתרחש רק בהבנה המחלחלת שברוריה הדוסית היא בעצם סוג של מריונטה, קליפה ללא תוכן.

כדתייה, הטענה החבויה כאן מקוממת אותי בעצם מהותה: כדי להאמין בה' אתה חייב למות מבפנים או להפוך לפלקט. ולהפך - כדי לחיות חיים של ממשות, אתה חייב להיפרד מהדבקות לשמו של אלוהים. אלא שתפארת הנפרדת מהסיומת "יה" - לא באמת נפרדת מאמונתה ומאלוהיה, ואליה בסופו של דבר ייטה לבה של אור. בתפנית העלילתית הזו משאלי מגלה את הדתיות המועדפת עליה, שלכאורה אינה מופיעה באותה קריאה מקוממת ראשונה - היא מבכרת את הדתיות המורכבת, המנהלת דיאלוג נוקב ולעיתים טרגי, עם אלוהיה, על פני דתיות תמימה יותר, שיש בה בעיניה, כיליון פנימי.

לאהוב גם את השנואות

ומה באשר לר' מאיר? השימוש בשמו של ר' מאיר, גדול תלמידיו של ר' עקיבא, ותלמידו של "אחר", שתוכו אכל וקליפתו זרק - קשה ובוטה. הוא מעוצב כאיש הרע, מעין מפלצת נטולת הסבר. משאלי לא מנסה אפילו לגעת בו, או להבין את מניעיו.

הצמד ר' מאיר וברוריה הוא צמד מוכר מהתלמוד הבבלי, אבל יש הבדל עצום בין ברוריה של הגמרא לברוריה מהסיפור של משאלי. ברוריה של התלמוד היא אשה חכמה וחזקה - בתו של ר' חנינא בן תרדיון ואשת ר' מאיר הגדול. התלמוד מספר על חוכמתה ולמדנותה, על עמידתה האמיצה על דעותיה.

לא כן ברוריה של משאלי, שלעולם לא תתייצב מול בעלה, ולא יהיו לה דעות משל עצמה. במסורת (אצל רש"י) השתמר "מעשה ברוריה" - שלפיו סופה של תלמידת החכמים הזו היה טרגי, בשל ניסיון שהעמיד אותה בעלה ששלח אליו את תלמידו כדי שיפתה אותה. עם זאת, גם ברוריה של "מעשה ברוריה" - סיפור שזכה לעיבודים ספרותיים ובימתיים שונים - שונה לחלוטין מברוריה בספרה של משאלי, זו לפחות יש לה יצר, היא בשר ודם ולא מלאך מרופט.

את הדמויות שאינה אוהבת ואינה יכולה להזדהות עמם מציירת משאלי בצבעים עזים של שחור לבן, כמעט ללא גווני ביניים. אולי כי היא לא באמת מבינה אותם. אולי כי זו הדרך היחידה שלה להתמודד עמם. הנה אתגר לספריה הבאים של משאלי חדת העין והעט: ללמוד לאהוב ולהבין גם את הדמויות שאת שונאת - ככה עושים הסופרים הגדולים באמת.

ספרה של יעל משאלי, "שעשני כרצונו" יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים, 2007.