שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לפעמים הכישרון לא מספיק

    באמת שהיא חיפשה, אבל אחרי 271 עמודים אריאנה מלמד לא הצליחה למצוא אפילו אמירה אחת שראויה להיזכר ב"רומן אמריקאי" - ספרו החדש של יהונתן גפן

    אולי כשרונו המיוחד מפריע לו כאן. הרי יהונתן גפן יודע יפה כל כך לצייר תמונות עדכניות של המצב הישראלי במלים מדודות היטב ומגובות בשורות מחץ ובהומור מילולי מהיר וקליט. אולי (בעצם, לא אולי. בטוח) זה לא מספיק לכתיבת רומן משכנע.

     

    יעקב מיטלמן משיל את זהותו כצייר ישראלי והופך לג'ק מיטל כשהוא נפרד מכל מה שמוכר לו: חומוס ואבטיחים, מלחמות צודקות וקצרות, ים ומשפחה וממסד אמנותי שאוהב אותו. הוא עוקר לניו יורק בעקבות 

    הבטחה עמומה של ציידת כשרונות שהופכת למאהבת שלו ולאמא של בנו שהוא "ילד מיוחד". בינתיים, בישראל, ילדיו המיוחדים לא פחות הם קורבנות: בנו מתפתה ליחידה המובחרת ונהרג, בתו מתפתה לערס גרמני ומתאיידת מן האופק אחרי שהיתה פנקיסטית תמוהה, אשתו חוזרת בתשובה, אביו ניצול המחנות מנסה להתאבד ביחד עם אמו אחרי שבית האבות שלהם הפך לספא יוקרתי – ורק האם מצליחה למות, וכוכבו בפירוש לא דורך בארץ החירות והאפשרויות. להפך. מכל עבר מוקף ג'ק מיטל בנכלוליות של עוסקים זעירים, באנשים שהזיוף ותאוות הבצע מדברים מתוך גרונם, בנוף עלוב של בתי דירות מפורעשים.

     

    הכל איכסה, ובתוך זה מתניידת דמות של נרקיסיסט משעמם ותובעני שמכריו כבר התעייפו מלסלוח לו. ג'ק הוא גם אלכוהוליסט, מה שמבטיח שרשור מתמשך של מופעי קיא ורחמים עצמיים, הזיות אתנול ומיאוס עצמי, אובדן אחיזה בחיים ואחיזה איתנה בכדורי הניטרוגליצרין שבכיס המכנסיים – ובין לבין, נסיונות כושלים, מינכנהאוזניים, להוציא את עצמו מן הבוץ במשיכה איתנה בשערו המידלדל.

     

    בערך בעמוד 50 מתברר שהמדיום האמיתי הראוי למקבץ האסונות הללו הוא קומיקס. ביקום האלטרנטיבי הבוקע מפיות של גיבורים בבלונים, ריבוי של סטראוטיפים, אסונות ותובנות בנות שורה אחת מתקבלים בהבנה וללא תובענות מיותרת להעמקה או להנמקה בעלילה או בתיאור הדמויות. ברומן – סוגה מיושנת ובעייתית, אולי – הציפייה הסבירה של הקורא היא, שדמויות יתפתחו, שהעלילה תותיר בהן משקע נפשי מסוים, שלא כל מי שמאכלס את דפי הספר ייראה ויישמע כמו בובת קרטון מדברת: ניצולי השואה, הדוגמנית הרוסייה מסניפת הקוק, הג'אפית הנקמנית, האשה הזנוחה שחזרה בתשובה, הבת האובדת, הפטרון קשה העורף, המצליחים והמקוללים, המסוממים והמטורללים.

     

    לו היה זה קומיקס, אפשר היה להבליע בתוכו חסרונות נוספים ומהותיים של הספר. גפן מתגלה כאן כמי שלא טרח להיכנס לרגע לעולמו של אדם שחושב באופן ויזואלי, והסיבה הראשונית להשתלשלות המאורעות ברומן נראית כאן מופרכת מאוד בגלל רישולו של המחבר בטיפול בדמות של צייר ובאמנותו. ואם זה יחסו לגבור של ספרו, 

     אולי מיותר לצפות ממנו להתמסר באורח רציני יותר לדמויות המשנה. מכל מקום, ציפייה כזאת נענית בזלזול מוחלט.

     

    אז מה נותר? שלל אמירות מרירות על "הארץ ההיא", בהחלט אוכלת יושביה ומתגמלת עשיריה והורגת בניה ומתאמצת לשרוד בפסטורליה מומצאת בין מקדונלד'ס לטויס-אר-אס, ושלל נוסף של אמירות מרירות לא פחות על ניו-יורק וביביה, שתייניה וחסרי הבית שלה, גברתניה ונצלניה. מתוך השלל הזה לא מצאתי אפילו אמירה אחת שראויה להיזכר כשמסיימים סוף סוף את הקריאה ב-271 העמודים המופרכים של "רומן אמריקאי". ותאמינו לי שחיפשתי, מתוך חיבה לאותו כשרון מובהק של יהונתן גפן.  

     

    "רומן אמריקאי", יהונתן גפן. הוצאת דביר, 271 עמודים

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "רומן אמריקאי". עדיף קומיקס
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים