שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אהבה - מחלה שנראית נפלא על אנשים בריאים

    לטירוף יש היום קסם משלו. הוא משדר ייחודיות, כולם היום רוצים להיראות מיוחדים. אם פעם אדם נורמלי בהחלט נראה שידוך טוב, היום מדברים על המשיכה למשוגע. מעניין הקשר הזה בין טירוף לאהבה. מהו באמת – התנהגות מעושה לצרכי חיזור, או קשר מהותי בין רגש עז לבין מצב השפיות?

    שאלתי פעם בחורה מאוהבת על הרגע הראשון שהיא ידעה שהיא מאוהבת, והיא ענתה תשובה שהולכת היום מצוין – "אל תיקח אותי בתור דוגמה, אני לא צפויה, אני משוגעת". נהייתה לי פתאום דודו טופז, האדם הכי מחושב ושקול, שאינו מפסיק להכריז על עצמו שהוא מטורף.

     

    יש היום לטירוף קסם משלו. הוא משדר ייחודיות, כולם היום רוצים להיראות מיוחדים. אם פעם מקובל היה להיות כמו כולם כדי להצליח בחברה, היום הייחודיות, השונות מהאחרים, היא סיסמה טובה להצלחה חברתית. ואם פעם אדם נורמלי בהחלט נראה מושך ומעניין, זיווג טוב, היום מדברים על המשיכה אל המשוגע. אין כמו לשמוע נאהבת שצועקת אל אהובה "אתה משוגע". ובשביל להציע היום נישואים, צריך לפעמים לקפוץ ממטוס באמצע הלילה.

     

    מעניין הקשר הזה בין טירוף לאהבה. מהו באמת – התנהגות מעושה לצרכי חיזור, או קשר מהותי בין רגש עז לבין מצב השפיות?

     

    הטירוף האופנתי של היום בא כאילו ממעמקי האני. קיצור דרך אל מה שאני הכי אני, אל האני המקורי שלא נכנע ללחצים מבחוץ. האותנטיות בשיאה, כביכול, ההפך הגמור מזיוף. והכי חשוב – הטירוף מייחד אותי, הוא סיבה טובה לחשוק בי. אני מציע את עצמי, כי אני לא כמו כולם. יש לטירוף הזה סגנון של "אני עושה מה בראש שלי", דגש חזק מאוד על האני.

     

    הטירוף הוא אולי מחלה, אבל הוא נראה נפלא על אנשים בריאים. מקבלים אותו בלי כאב ועם הרבה סממנים של אופנה. השפיות, לעומת זאת, נראית היום ככדור שינה בחיי אהבה, סוג של מרובעות מתישה.

     

    אבל הטירוף האופנתי לא בא בטבעיות, אלא רק לאחר אימונים וחזרות. חייבים לתכנן הכל מראש, לעבור מכון כושר של חוסר שפיות. ההתנהגות הפרועה מתגבשת לפעמים לאחר מחשבה תחילה, ותנועות גוף ספונטניות מתורגלות לפני כן בקפידה מול הראי.

     

    "אתה רק צריך לרצות חזק"

    מה מסתתר בעצם מאחורי אופנת הטירוף הזאת? קודם כל, אהוב את עצמך. "אם אתה רוצה באמת", אומרים היועצים המתרבים לענייני העצמי, "אתה גם תקבל את מה שאתה רוצה. אתה צריך רק להאמין בעצמך, לרצות חזק, בתוך עצמך".

     

    מה עם הרצון של מי שאנחנו מתאהבים בהם? בסך הכל צריך לשכנע אותם. זה לא שאין להם רצון משלהם, אבל מה שווה הרצון שלהם לעומת מה שאני רוצה חזק בתוך עצמי, מתוך אמונה שלמה בעצמי? הזולת, למרות הרצון האוטונומי שלו, נהפך בכוח האמונה בעצמי לקלף משחק של ביני לבין עצמי.

     

    זה מהפך גדול בהשוואה לתפיסה הקלאסית של האהבה. ארסמוס מרוטרדם (1466-1536) כותב, בספרו "שבחי הסיכלות", ש"כל האוהב את זולתו כבר חי לא בתוך עצמו אלא בנושא אהבתו, וככל שהוא מתרחק מעצמו כדי להידבק בכל נפשו בנושא זה, הוא מאושר יותר".

     

    אם פעם אהבה נחשבה אקט של התמסרות לאחר, נראה שהיום היא מתחילה באקט אופנתי של התמסרות לעצמי.

     

    תשוקה היא צורה זמנית וממותנת של שיגעון

    ככלל, אין רגש עז ללא שמץ של טירוף. גם ארסמוס מדבר על השיגעון; המאוהבים שמתרחקים מעצמם, מפסיקים לשלוט בעצמם. מעידות על כך, לדבריו, "האמירות המקובלות: 'הוא יצא מכליו', 'הוא יצא מגדרו'' הוא חזר להכרתו', ועוד".

     

    נראה שהטירוף של ההתאהבות הוא לא רק משחק אופנתי. אהבה אכן יוצרת קרבה הדוקה אל השיגעון.

     

    על פי מחקרים שונים שמתפרסמים חדשים לבקרים, וכבר זכו לשפע של ציטוטים, ההורמונים המעורבים בשלבי ההתאהבות מנטרלים את המערכות הלוגיות, ונראה שהתאהבות יוצרת נתק מהמציאות, בדומה למצב פסיכוטי. ויש מחקר שמצא שינויים דומים ברמת הסרוטונין בדם של אנשים מאוהבים ושל חולי נפש.

     

    מישל פוקו (1926-1984), בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה", מתייחס לכמה גישות הגותיות המוצאות קשר בין תשוקה וטירוף. הוא מצטט את אחד ההוגים מסוף המאה ה-18: "שיבוש שכלנו הוא תוצאה מכניעתנו העיוורת לתשוקותינו, מאי-היכולת שלנו למשול בתשוקותינו, או למתנן". לא כל תשוקה הופכת לטירוף, אבל "אפשרות השיגעון מובלעת בעצם התופעה של התשוקה". התשוקה, על פי הגדרה מסוימת, היא צורה זמנית וממותנת של השיגעון. "מגיע רגע במהלכה של התשוקה", כותב פוקו, "שבו החוקים מושעים כמו מאליהם".

     

    אהבה אל כפריה בהמית

    ועדיין אני תוהה לגבי הטירוף האופנתי בימינו אנו. איזה מין טירוף זה שחושבים מראש על הדרך הטובה ביותר כדי להפגין מעשים מטורפים?

     

    פוקו מבחין בין טירוף לבין יצירת אמנות. "מקום שם יש יצירת-אמנות אין שיגעון", הוא כותב באותיות מודגשות. יצירה היא מעשה שפוי. סופרים שכותבים על הטירוף אינם מטורפים בעצמם. הטירוף שייך ליצירות שלהם, לא להם עצמם. כתיבה של מטורף מצמצמת את האופי האמנותי של היצירה - מלשון ספרותית היא נהפכת ללשון פתולוגית של הזיות.

     

    מיגואל דה סרוונטס לא היה מטורף כשכתב על דון קישוט איש למאנשה, סיפור דמיוני על בעל אחוזה מעורער בנפשו שנלחם באבירים ובמפלצות הזויות למען התהילה ולמען אהבתו אל כפריה בהמית וגסת רוח, שנראתה בעיניו כאצילה יפת תואר.

     

    הטירוף האופנתי של היום הוא יצירה שאינה מעידה על יוצריה. הצעת נישואים תוך כדי קפיצה מתוכננת בקפידה ממטוס באמצע הלילה היא מעשה שפוי כמו הכתיבה של סרוונטס שתיארה מעללים של מאהב לא שפוי.

     

    יחד עם זה, המאהבים של היום הכניסו שינוי מרענן להגדרת הטירוף - הם הצליחו להפוך את הטירוף לחלק משמעותי בשפיות שלנו. הם עיצבו את המחלה בצבעים רומנטיים, כך שהיא מתאימה בחלקה גם לאנשים שפויים. בזכותם, הטירוף הוא יפה. הטירוף הוא היום הזיוף הגדול ביותר בחיי אהבה, אבל איזה זיוף נפלא.

     

    • ניתן לשלוח לאבינועם אימייל בנושאי דילמות של רגש ומוסר. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אין רגש עז ללא שמץ של טירוף
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים