בחסדי הרבי והבעל
עד מתי תצטרכנה נשות ישראל לראות עצמן כאילו יצאו ממצרים, כשהיד החזקה והזרוע הנטויה מונפות מעל ראשן על-ידי מחוקקים גחמניים, רבנים נוקשים ובעלים שתלטניים
מאות-אלפי נשים ברחבי ישראל הוציאו במשך ימים את נשמתן, מירקו וניקו, הבריקו וצחצחו. כל זה לקראת הערב הגדול, בו יסבו הכל לציין את היציאה מעבדות לחירות. לחג הזה הן מגיעות טרוטות עיניים ומותשות, לאחר ימים ולילות בהם הקריבו עצמן על מזבח כל פירור של חמץ, כדי להכשיר את הבית למען הפסח הזה. השנה, שלא כמנהגנו, נקדיש מחשבה אחת קטנה לטובת אותן נשים, אשר נצטוו גם הן לראות עצמן כאילו יצאו ממצרים - מאפלה לאור גדול, משעבוד לגאולה.
מדוע הן בכל זאת אינן חשות בכל החירות והחופש המובטח? משום שלגדל מספר דרדקים עם הכנסה חודשית של 3,500 שקלים בחודש זה לא חירות; משום שלהשתכר עשרים אחוז פחות מן הגבר העובד לצידן בדיוק באותה משרה, ואינו צריך לרוץ הביתה לנקות לקראת החג ולגדל ילדים, זה לא שוויון; משום שלהשתחרר מכבלי הנישואים יעלה להן במחיר כבודן, רכושן ולעתים אף חייהן. לא, על חופש או חירות הן לא שמעו - במקרה הטוב, אולי הן יכולות לחלום על איזו תנומת צהריים קצרה.
ישראל 2007, המציינת זה למעלה מאלפיים שנה את חג החירות, חג האביב והשחרור של עם ישראל, בחרה שלא להעניק זכויות שוות וחירות מלאה למאות נשים עגונות, מסורבות ומעוכבות גט, התלויות בחסדי רבנים אשר אינם מעוניינים להושיט להן עזרה. ישראל 2007 בחרה לאפשר לגבר לגרש את אשתו אם לא ילדה לו ילדים, או הקדיחה תבשילו ולא כיבסה את בגדיו. ישראל בחרה למנוע ממאות נשים גרושות להינשא באופן חופשי לבחירי ליבן הידועים ככוהנים. מנגד, היא בחרה כל אשה יהודיה והגונה - להטביל במקווה לפני חתונתה.
מדינת ישראל בחרה לתת כוח בידי מיעוט דתי-חרדי, שיקבע ויחרוץ דינן של נשותיה, כאשר קבעה בחוקיה האזרחיים את סמכותם הבלעדית של נציגי הדת להכריע בענייני נישואים וגירושים, שם ידן של הנשים כמעט תמיד על התחתונה. אותם בתי-דין רבניים, יש לזכור, הם בתיהם של גברים בלבד; נשים לעולם אינן יכולות להיות דיינות, אף שבכל עניין בו הם מטפלים מעורבת אשה. אותם רבנים, שיש להם הכוח להוציא את הנשים מחושך לאור, אינם בהכרח עושים זאת, ואולי דווקא להיפך.
בארצנו הנאורה יכול גבר יהודי לשאת אשה נוספת על פני אשתו, ובלבד "שימציא מסמך לפיו זרעו הוא תקין דיו לצורך פוריות ואז אפשר יהיה לומר שחזקת החולי מן האשה". חזקת החולי, כלומר: הסיבה להיעדר הריונות. אז יפסקו הרבנים: "האשה הזו מוחזקת לנפלים ושהה הבעל עשר שנים ולא ילדה, יש להתיר לו עקרונית לשאת אשה על אשתו". בנימוקיהם לעתים מפנים אותנו הרבנים גם ל"אוצר הפוסקים". אלה משמשים מקור הסמכות הבלעדי לקביעת חייהן של נשות ישראל המופקרות על-ידי בית המחוקקים. אבסורד אמיתי. שכן כנסת ישראל הפקיעה ברשות ועל-פי חוק את הציות לחוק שהיא עצמה חוקקה.
בחג הזה נשאל את עצמנו, עד מתי תצטרכנה הנשים לראות עצמן כאילו הן יוצאות מארץ מצרים, כשהיד החזקה והזרוע הנטויה מונפות מעל ראשן, על-ידי מחוקקים גחמניים, רבנים נוקשים ובעלים שתלטניים. האם ארבעים שנות הליכה במדבר ועוד שישים שנות קיום המדינה אינן די זמן לצאת ממצרים? די בהן והותר, על כן אסור לנו להשלים עוד עם המשך הטירוף הרבני השולט בחיינו מלידתנו ועד מותנו, מנישואינו ועד גירושינו; עם המשך מינויי רבנים חרדיים לבתי-הדין השולטים בחיינו ועם הכניעה הקואליציונית של הממשלה לסחטנות הדתית בענייני המשפחה ומעמד האשה. עלינו לשים קץ לאבסורד של השליטה הדתית-חרדית על חיי הפרט שלנו, השוללים את חירותן של הנשים בישראל, שארית מיותרת מחוקי האימפריה העותומאנית ששלטה באזורינו.
אם ממשלת ישראל תמשיך להיכנע ללחצים קואליציוניים ולשמור על סטאטוס-קוו, המאפשר לצד הרבני להפר את הסטאטוס-קוו כאוות נפשו - על אזרחי המדינה לקחת אחריות ולהילחם בהם: להחרים את פעילותם, לחתום על עצומות נגדם, להגיש בג"צים, לחסום את הגישה אליהם ולהביא במהרה בימינו לסגירתם. הגיע הזמן להראות שלא רק שנמאס לנו מהכפייה הדתית, אלא נמאס לנו גם מהכניעה אליה וההתרפסות בפניה. אולי אז יוכל חג הפסח שלא לפסוח גם עלינו הנשים, ונוכל לומר בפה מלא שיצאנו גם אנחנו מעבדות לחירות.
הכותבת היא עורכת-דין ומנכ"לית ארגון "משפחה חדשה" לקידום זכויות המשפחה בישראל
ידנו על התחתונה
צילום: ישראל ברדוגו
מומלצים
